פוליטקלי קוראת – עולם דיגיטלי חדש של כתיבה פמיניסטית

"פוליטקלי קוראת" הוא אחד מעיתוני הרשת הפמיניסטיים המשמעותיים שקמו בישראל. הוא מדגים את האופן שבו פלטפרומה של דף פייסבוק במרחב הדיגיטלי יכולה להוות במה אלטרנטיבית למגוון קולות של נשים – שאין להם מקום וביטוי בכלי התקשורת המסורתיים.
לרגל זכייתן של צוות המייסדות והעורכות של פוליטקלי קוראת באות פועלות ברשת – על פועלן לקידום מגוון קולות של נשים, הבאת מנעד נרחב של פרספקטיביות מגדריות ויצירת מגזין רשת ואתר שוקקי חיים בהם הקוראות הן גם הכותבות. מובא לפניכן ראיון משובב נפש ומעורר השראה עם הנפשות הפועלות מאחורי המיזם: ליאן רם, מאיה רומן, עדן מסלאוי, תמי דינס, שולמית פרבר.

 

– איך נולדה פוליטקלי קוראת?

ליאן: נסעתי לעבודה כבכול בוקר ברכבת מרחובות לת"א, עברתי על העיתונים ובכולם אותו דבר: כתבות של גברים על גברים. הבנתי החדשות שלי לא שם, הן בפייסבוק, בפיד, וכדי שהיום שלי יתחיל כמו שצריך אני צריכה את כל התכנים המעניינים האלה מרוכזים במקום אחד. בדוכן של העיתונים על הרציף. וזהו, שאלתי בפייסבוק "מי באה?" והמון אמרו "אני".

תמי: אני מאוד מאוד התלהבתי מהרעיון של ליאן. גם לי נמאס לשמוע ולראות רק גברים, שמדברים כמעט רק על גברים, וכשמדברים על נשים זה באופן מאוד מסוים. גם לי נמאס שיש נושאים שנחשבים "רציניים" ולכן גם "גבריים" והעיתון עוסק בעיקר בהם, ונושאים שקשורים בבטחון אישי, פיזי וכלכלי, של נשים, נדחקים לידיעות שוליות עם בכלל, ומנקודת מבט גברית. אני הצטרפתי בפגישה השניה או השלישית, כשהיה כבר גרעין מרכזי של מקימות. בהתחלה חשבנו שזה יהיה בעיקר עיתון רשת, מחוץ לפייסבוק, עם חומר מקורי, והחלום היה ועודנו עותק מודפס, שנוכל להנגיש אותו להרבה נשים שבכלל לא מגיעות אלינו דרך הרשת. היה ניסיון ליצור פורמט של אתר שיאפשר כמה שיותר נגישות וגיוון, אבל זה דרש הרבה עבודה יחסית לפרויקט שכולו התנדבותי. בסוף הוחלט על הפורמט הנוכחי שבמרכזו דף פייסבוק, שנתמך ע"י בלוג שבו שומרות חומר מקורי ו/או מעמיק/כבד יותר. לקח לי זמן לעכל את הפורמט הזה, שבהתחלה נראה לי כפשרה רחוקה מאידיאלית, אבל היום אני מאוהבת בדף הזה.

מאיה: ליאן נסעה ברכבת והרגישה צורך עז בעיתון יומי פמיניסטי שלא יזהם לה את היום בשלל תכנים שוביניסטיים ולא ביקורתיים. היא כינסה את המפגש הראשון שכלל מלא נשים והבנו שיש כאן צורך שלא נענה כרגע. כולנו הרגשנו אותו במובן כזה או אחר.

עדן: פוליטיקלי קוראת נולדה כתוצאה מארבעה גורמים: תובנה: עיתונאות מעצבת את דעת הקהל. לא אירוע X מעצב את דעת הקהל, אלא מי שמסקר אותו ומהזווית שהוא בוחר לסקר אותו. ז"א עיתונאי שוביניסט שמסקר אירוע של הטרדה מינית, יסקר מנקודת המבט שלו ונקודת המבט שלו- היא זו שתעצב את דעת הקהל בנוגע להטרדות מיניות ככלל.

צורך: מחסור נוראי בסיקורים מנקודת מבט נשית ופמיניסטית וחוסר נגישות לתכנים שעוסקים בנשים. יוזמה: תמיד יוזמות גדולות מתחילות מחלום מטורף של מישהי/ו – ליאן חלמה למצוא בדוכן עיתונים ברכבת, עיתון שבו נשים כותבות בו, נשים עורכות אותו ונשים מסוקרות בו. תוך כדי נסיעה ברכבת היא כתבה בקבוצה פמיניסטית קול קוראת להקמת עיתון פמיניסטי וכמאה נשים עפו על הרעיון.

התמדה: מליוני דפי פייסבוק נפתחים כל יום ואף אחד לא באמת מתפעל אותם או מתמיד לתפעל אותם, פוליטיקלי קוראת עברה תקופות קשות של מחסור בכ"א, של מחסור בקוראות או בלייקים, גם אז לא הפסקנו להניע את הגלגל, למרות שזה הרגיש טרחני להתעקש להעלות פוסט כל שעה עגולה, המשכנו להתייחס לעיתון כאל עסק רווחי.

בקיצור, פוליטיקלי קוראת לא נולדה פעם אחת, היא נולדת כל יום מחדש.

– איך היה המפגש הראשון?

ליאן: לא זכרתי ממנו הרבה. מכירה את זה שהכל צף מתוך תמונה אחת? החדר האחורי של אלבי היה מלא נשים. עשינו סבב וכל אחת אמרה מה היא היתה רוצה מהעיתון. אני בטוחה שהיו רעיונות מצויינים, אבל הקשב שלי בכלל לא היה שם.

התרגשתי כל כך מהמעמד, שכל שיכולתי היה לשבת על השטיח, ליד השולחן, ובפעולות מונוטוניות וקצובות למרוח לק, שאף אחת לא תזהה את הסערה שמתחוללת בי.

מאיה: עבורי המפגש הראשון היה אושר צרוף. זו הייתה היוזמה הפמיניסטית הראשונה שהצטרפתי אליה. רק לא מכבר התחלתי להגדיר את עצמי כפמיניסטית ולא הייתי מעורה בעולם הזה, לא פגשתי כמעט פמיניסטיות אחרות, בטח שלא מחוץ לפייסבוק. הרגשתי שסוף סוף יש יוזמה שאני יכולה לתרום לה מכישוריי ושמדברת אליי וכשהגעתי חששתי שאני לא אשתלב, שלא יהיו נשים, חששתי ממלא דברים. במקום זה, היינו עשרות נשים. בשבילי זה היה מהמם. ונכון, לא הספקנו כמעט כלום באותה פגישה כי כולנו הגענו לשם עם רעיונות כל כך שונים בראש לגבי מה העיתון הזה צריך להיות, אבל לא מיהרנו, לא האצנו בתהליך ובעיניי זה היה חשוב. נתנו לכולן לומר מה העיתון שהן דמיינו. ניסינו להגיע להכרעות פה אחד ולא בהכרח בהצבעות דמוקרטיות. אני יודעת שהרבה מהדברים שעבדנו עליהם אז לא מועילים לנו היום במובן קונקרטי ופשוט, אבל הגישה שאומצה באותה פגישה נשארה עד היום, והיא לדעתי הכנס החשוב ביותר שלנו – הגישה של לנסות בכל מחיר לערב כמה שיותר נשים ברמה הכי גבוהה של העשייה בעיתון.

עדן: במפגש הראשון היו ממש מלא נשים, היה בו ייצוג בעיקר אשכנזי + אקדמאי + פמיניסטי…. אני בזמנו הייתי מזרחית + לא אקדמאית + פמיניסטית? +מה זה פמיניסטית בכלל? אפילו הגיע גבר אחד לבן בשביל לאזן את כל הפמיניזם הזה J… דיברנו על המהות – להיות עיתון לא רק של ועבור נשים, אלא של ועבור מגוון נשים החיות בחברה. במילים אחרות- לא עוד עיתון אשכנזי. היה סבב היכרות קצר, באורך 4 שעות, נזרקו כמה רעיונות בודדים לאויר (1500 רעיונות) לא התקדמנו ממש ברמת התכנון של העיתון, אבל ליאן ומאיה הספיקו למרוח לק תוך כדי, שזה באמת מעל ומעבר למה שחשבנו שנספיק.

 

– איך אתן מגדירות את פוליטקלי קוראת?

ליאן: מאמצת את ההגדרה של יעל בצלאל בבלוג: פוליטיקלי קוראת לא מתיימרת לתת את "ה-פרספקטיבה הנשית", מהסיבה הפשוטה שאין אחת כזו. סתירות הן דבר מבורך. ריבוי דעות הוא מצע לדיונים טובים, שמאפשרים בחירה אמיתית בין נקודות מבט ודרכי פעולה. הדיון הזה לא יוכל להתרחש ללא ריבוי נשים. לכן, אנו שואפות להעניק קול וייצוג לאירועים וחדשות שנוגעים למגוון רחב של נשים שונות, ונעשה זאת ככל הניתן על ידי גיוון הקולות שמתווכים את החדשות האלה.

תמי: פוליטיקלי קוראת האידיאלית היא עיתון שנכתב ע"י הקוראות שלו, ושהקוראות/כותבות שלו מגוונות באמת. אנחנו כל הזמן בשאיפה להגיע לאידיאל הזה. אני מגדירה את פוליטיקלי קוראת העכשווית כמגזין רשת שמאפשר לכל אחת להביע את דעתה על אירועים חדשותיים ולהציג את נקודת המבט שלה, זאת שבדרך כלל לא מוצגת בעיתונות הגברית הנפוצה.

מאיה: בקצרה, אני מגדירה אותו כעיתון פמיניסטי יומי. אם אאריך קצת, אז אני משתדלת שלא להגדיר אותו במדויק מדי כדי לא לצמצם אותנו. אף פעם אי אפשר לדעת איזה רעיונות יהיו לנשים שסביבנו, ומה עוד הן ירצו לעשות ולתרום ואיך נרצה לשנות את פוליטיקלי ולכן חשוב בעיניי לא להגדיר אותנו יותר מדי.

שולמית: עיתון אינטרנטי יומי על נושאים שמעניינים נשים, כשהשאיפה זה להביא קולות של נשים מכל הגילאים והעדות.

עדן: פוליטיקלי קוראת הוא יומון חדשותי שעוסק בסיקור, בביקורת, בפוליטיקה אישית וחברתית, ובעצם הוא מרכז את כל הפידים שלנו – אקטואליה שבתוך ומחוץ לפייסבוק, לא כולל סטטוסים של חלאות, לא כולל גזענים, שוביניסטים, אייג'יסטים, לסבו/טרנס/הומו פובים, שמנופובים ולא כולל "בוקר טובבבבבב אחים שלייי".

 

מאיה שלומית ליר ועדן מסלאוי בטקס חלוקת "אות פועלות ברשת"

מאיה רומן, שלומית ליר ועדן מסלאוי בטקס חלוקת "אות פועלות ברשת"

– מה גרם לכן להתחייב למיזם?

ליאן: רציתי שיהיה לי חומר קריאה טוב. פרשנות מעניינת למה קורה בארץ ובעולם. חדשות שהן לי, בשבילי, שרואות אותי, ששמות אותי במרכז, וידעתי שיש לי המון חברות שיכולות לעשות את זה, אז הסכמתי להיות האדמיניסטרציה.

תמי: אני מחויבת לפוליטיקלי קוראת כי אני מאמינה בדבקות בעקרונות שעומדים מאחוריה ואני מאמינה שהיא יכולה לחולל מהפך של ממש בדרך שבה נשים תופשות את מקומן בחברה. לא רק גברים אלא גם נשים תופשות את עצמן ואת זווית הראיה שלהן, כמשניות לגברים ולזוויות ראיה של גברים. לא רק שנשים מהססות להשמיע קול, הן הרבה פעמים נמנעות בכלל מלהיכנס לעניינים ולגבש דעה מושכלת משלהן. פשוט תמיד סיפרו להן, בכל מיני דרכים, שזה לא התפקיד שלהן בחברה. קודם כל אני רוצה שנשים ישמיעו קול, וזה חשוב לי הרבה יותר מאשר התוכן של הקול שהן ישמיעו, כלומר אם אני מסכימה איתן או לא.

מאיה: הרגשתי שאנחנו יכולות לעשות כאן משהו גדול שיחבר בין הרבה נשים ויביא לשינוי.

שולמית: חשבתי שאני וכל מכרותיי והנשים שאני רואה וקוראת באינטרנט מענינות ומצחיקות, אבקות מאבקים חשובים, ואני רוצה לשמוע אותן – אז למה לעזאזל רובן לא מופיעות בעיתונים הגדולים או בטלויזיה?!

 

עדן: יש אין סוף נשים ברשת ומחוץ לה, שכותבות טקסטים משמעותיים – משני תודעה, טקסטים מרגשים או ביקורות חריפות, ומבחינתי זה ממש פשע לתת לטקסטים האלה להקבר בציר הזמן מבלי שתהיה לעוד נשים הזדמנות לקרוא אותם.

מעבר לטקסטים, סיפורים וסוגיות של נשים מתרחשות בכל יום איפשהו, לנו נשאר רק לספר ולעסוק בהן מזווית נשית. בקיצור, התחייבתי למיזם כדי ליצר אלטרנטיבה לעיתונות המיינסטרימית ולעיתונאות הגברית.

– כמה פעמים ביום אתן תורמות תוכן?

ליאן: לא תורמת, מביאה תכנים של אחרות בדרך כלל. בשנה ראשונה העלנו תוכן כל שעה, לאחרונה עברנו לתוכן כל שעתיים.

תמי: לרוב מעלה תוכן של אחרות. פעם או פעמיים בשבוע, מעלה משהו שכתבתי בעצמי.

מאיה: אני אחראית על העלאת תוכן בימי ראשון אז אני לרוב גם כותבת 3-4 פוסטים משלי. אני בדרך כלל מגיבה על דברים שראיתי ועצבנו אותי או מדווחת על סדרות טלוויזיה פמיניסטיות שאני אוהבת.

עדן: החל משבוע הראשון הבנו שחייב להיות סדר של משמרות כדי לשמור על קצב, כל אחת לקחה יום או יומיים בשבוע שבו היא זו שמעלה תכנים, לרוב אנחנו מעלות 12 תכנים ביום (מ9 עד 21:00) בדרך כלל ביום שלי, אני תורמת פוסט אחד, וכותבת הגשה כמעט לכל הפוסטים, תלוי במה הם עוסקים ואם מדובר בטקסט, וידאו או תמונה עם מסר.

שולמית: כל אחת אחראית להעלות תכנים יום בשבוע, ביום שלי אני מעלה בין 10-9 פוסטים, ומשתדלת שלפחות 1 או שניים יהיו מקוריים שלי.

אם יש לי זמן בסופשבוע אני גם משקיעה בלכתוב פוסט ארוך ומעמיק יותר.

– מה הפוסט שהכי ריגש אתכן?

ליאן: "אמא" של איריס אליה כהן.

תמי: אני מתרגשת בכל פעם שמישהי חדשה כותבת לנו תוכן ואני מעלה אותו לדף.

מאיה: היו המון פוסטים שהעציבו אותי ושברו לי את הלב אבל אני תמיד מתרגשת יותר מסיפורים עם תקווה ומהפוסטים האופטימיים שלנו. אני חושבת שהכי אני זוכרת את הוידאו של קייסי קאטאנזרו, המתחרה האמריקאית שניצחה בתוכנית את לוחם הנינג'ה האמריקני. היא גרמה להכל להראות כל כך קל, ולראות אותה מרחפת על מסלול המכשולים היה פשוט מרגש.

שולמית: אני לא יכולה לבחור פוסט אחד… לפעמים אני מסתכלת לתיבת התמונות מצד שמאל, עם התמונות של הפוסטים האחרונים, ואני שמחה לראות שורה של פרצופי נשים מביטות בי בחזרה מכל הגילאים, הצבעים והעדות.

כרגע יש שם תמונה של פעילה חברתית שרצה לכנסת (רות קוליאן), תמונה של זמרת רוק (ענבל פרלמוטר זל), של מדענית בדואית-ירדנית, תמונה של פמניסטית שמריצה קמפיין נגד חוק ההתיישנות, ועוד.

כל כך כיף וכל כך שונה מרוב האתרים או שערי העיתונים, שמלאים בגברים; גברים מכל הסוגים, אבל לנשים יש כניסה אליהם רק אם הן יפות וצעירות, כדוגמניות או בנות זוג של…

עדן: איריס אליה כהן (המבריקה) שלחה לי הודעה לאינבוקס ובה היא הציעה לעיין בספר השירה החדש שלה. כתבתי לה שנשמח לפרסם שיר שלה בפוליטיקלי קוראת, ואז, היא שלחה לי את השיר "אמא".

מעבר לעובדה שלראשונה בחיי הצלחתי להבין שירה, השיר "אמא" הרעיד את עולמי, רבע שעה אחרי שהעלנו אותו לפוליטיקלי קוראת, התחלנו להבין כמה הוא ויראלי.

לשיר "אמא" יש מבנה ייחודי, הוא מבטא בביקורת פמיניסטית והוא כואב כמו בוקס בבטן.

– האם יש פוסט שהתחרטתן לגביו?

ליאן: החרטה היחידה שלי היא על תכנים שבוחרות שלא להעלות. קשה לי נורא עם החלטה שתוכן שאישה כתבה לא מתאים או לא ראוי לעיתון. אם לא לכאן, אז לאן?

תמי: פעם כתבתי פוסט שעורר התנגדות רבה מאוד, שלא ציפיתי לה, והקוראות נזפו בי. גם לקוראות שלנו יש את הזרם המרכזי של הדעות, מה שמקובל לומר ומה שלא מקובל ואני מודה שיש בזה משהו קצת מפחיד, להיות פתאום בצד המעורר התנגדות. באיזשהו מקום בצד האחורי של המוח אפילו שקלתי להתקפל ולהסיר את הפוסט, אבל מצד שני זה בדיוק מה שאנחנו לא רוצות לעשות. למרות שזה אולי קצת פטרוני, יש בפוליטיקלי קוראת גם מטרה חינוכית כלפי הקוראות שלנו שהיא ללמד אותן להתמודד עם דעות שונות בלי להשתיק אותן, בלי לייצר עליהומים כנגדן או כנגד הכותבת, אלא פשוט לכתוב את הדעה הנגדית ולנמק, תוך מתן כבוד למי שרואה את הדברים אחרת ממך. אני מקווה להגיע למצב בו לא תהיה אצלנו את "הדעה הנכונה" שרק אותה מותר להשמיע.

באופן כללי, אני מעדיפה להשאיר תוכן שנוי במחלוקת ולעודד נשים להתווכח עליו על גבי הדף, ולהימנע מלמחוק תוכן. זה קורה לפעמים שאני מעלה תוכן שאני לא לגמרי מסכימה איתו, אפילו כזה שאני יודעת שאולי יצרום לקוראות, כי המטרה של העיתון היא לא לבטא את הדעה שלי ואפילו לא את הדעה שתהיה מקובלת על הזרם המרכזי של הקוראות שלנו, אלא להעלות דעות ולהשמיע חוויות שונות מזוויות של נשים שונות. הקוראות תמיד מוזמנות להשמיע את דעתן הנגדית וגם לכתוב לנו פוסטים נגדיים שנעלה גם אותם.

מאיה: לא יודעת אם התחרטתי כי אני מרגישה שאנחנו לומדות מכל פוסט ופוסט, אבל היו פוסטים שאחריהם הרגשתי מותקפת. לעיתים ותהיתי אם לא חציתי גבול. כשהעלנו פוסטים ששייכים לצד שמאל של המפה הרבה קוראות העירו שאנחנו לא בסדר. וזה נכון, אנחנו לא מאוזנות. רוב המערכת שלנו היא שמאלנית והעיתון נוטה לשמאל ואנחנו מנסות לתקן את זה אבל זו בעיה. באחת הפעמים שבהן ניסיתי לאזן קצת את התמהיל הפוליטי של העיתון, פרסמתי איזשהו פוסט על השתתפות של נשים בצבא ואני זוכרת שהתגובות שקיבלתי היו כל כך קשות. הרגשתי שהקוראות השמאלניות שלנו לא שמו לב שבדיוק כפי שהן מתעצבנות עכשיו, הקוראות הימניות שלנו התעצבנו מקודם. לרגע הרגשתי שאנחנו לא באמת מצליחות לייצר את השיחה שאנחנו רוצות, אלא רק מדברות למשוכנעים, וזה עדיין ספק שעולה בי מדי פעם.

שולמית: ממ…אף פעם לא התחרטתי על פוסט, רק על ניסוח, לפעמים יש נושאים נפיצים ואני לא תמיד מצליחה להעביר אותם בצורה שמעוררת דיון במקום אנטי.

 עדן: בתקופת צוק איתן, כל פוסט שעסק במלחמה ולא התחיל ב"כל הכבוד לצה"ל", כבר התחיל לא טוב, על אחת כמה- פוסטים שעוסקים בביקורת או חלילה בחמלה כלפי העם הפלסטיני.

אין לי חרטה ממש, אבל כן הייתי שמחה למצוא דרך לשמר קוראות ימניות בתקופת מלחמה, מבלי לצנזר ביקורות על החלטות קבינט.

 – דילמה מוסרית ביחס לפוליטקלי קוראת?

ליאן: לא. הטרדתי את עצמי די הרבה זמן באחידות היחסית של התכנים, ושלא הצלחתי להגיע לנשים מכל רחבי הארץ, משכבות אוכלוסיה שונות.

ואז זה נפסק. הבנתי שעושות עבודה מצוינת, ועושות אותה בכל דקה פנויה שיש לנו בחיים. שעל הדבר הזה צריכות לכסות לעצמנו את הפרצוף בנשיקות כל בוקר ואז כל ערב לפני השינה.

לעיתון מגיעות הרבה נשים, גם מחוץ לזירה הפמיניסטית, וגם כאלה שלא תופסות עצמן פמיניסטיות. אם לא תיקחנה את הבמה שמציעות להן, תשמענה את קולן במקומות אחרים – אולי על הקירות שלהן בפייסבוק, בסביבה המצומצמת והמוגנת שלהן. אבל הקול שלהן בוודאות יתחיל להשמע יותר ויותר. הן לא צריכות אותי בשביל זה. אני לא כאן כדי להציל אף אחת. עושה את מה שממלא את לבי שמחה, וזה המון.

תמי: אנחנו צוות מצומצם של מנהלות שהפמיניזם שלנו די דומה בסך הכל, ואנחנו אלו שבוחרות מה להעלות. כמה שלא נשתדל, תמיד תפיסת העולם שלנו והמקום שבו אנחנו נמצאות מבחינה סוציולוגית ישפיע על הבחירות שלנו, על הנושאים אליהם אנחנו נוטות להתייחס יותר ואלו שאנחנו מתעלמות מהם, לא באופן מכוון, אלא כי אותנו זה פחות מעסיק, פחות מלהיב, פחות נוגע בנו. בדיוק כמו שהעיתונים הגבריים (שזו כל העיתונות הכתובה הנפוצה שקיימת כיום) מתעלמים מהמון נקודות מבט שהן לא גבריות, לבנות, עשירות, כך גם אנחנו מתעלמות מהרבה נקודות מבט. אבל יאמר לזכותנו שאנחנו מכירות בפגם הזה ושואפות לתקן אותו.

מאיה: יש בעיניי שתי בעיות מהותיות בנוגע לפוליטיקלי קוראת שעלינו עדיין לטפל בהן – הראשונה נוגעת לשאלה הבסיסית של האם עיתון פמיניסטי הוא באמת מן האפשר? בעיתון מתקבלות החלטות – מה להעלות ומתי? מה לצנזר? למה לתת יותר מקום? וראינו שההחלטות הללו לא יכולות להתקבל על ידי מספר גדול מדי של נשים. אבל ברגע שאנו מגבילות את כמות המנהלות אנחנו מראש מגבילות את התכנים ונקודות המבט שהעיתון שלנו יצליח לשקף. אנחנו מנסות להעלות כל תוכן שהוא חוץ מתוכן שנראה לנו מסית או פוגעני לאוכלוסייה מסויימת. אבל גם בהשקפה הזו יש כמובן מרכיבים סובייקטיבים ואם ההחלטה מתקבלת בסופו של דבר על ידינו – עורכות בשנות העשרים שלושים לחייהן, רובן אשכנזיות ממרכז הארץ, ממעמד סוציו-אקונומי מסוים, אז ברור שזה ישתקף בעיתון. אני לא יודעת איך באמת ובתמים מצליחות לייצר מקום שבו כולן מרגישות בנוח, אבל אני מקווה שהעשייה תוביל אותנו לשם.

הבעיה המהותית השנייה בעיניי נוגעת לטיב העיתון שלנו. כרגע אנחנו עושות את כל העבודה הזו בהתנדבות. יש לנו מעט שעות להשקיע ואנחנו כל הזמן מנסות להרים עוד ועוד פרויקטים ולעשות עוד ועוד דברים ולפעמים אני מרגישה שאנחנו לא מספיק משקיעות באיכות העיתונאית של התכנים שלנו. אנחנו מתקנות כל נתון לא נכון שעולה אבל אנחנו מעלות מדי פעם דברים לא מדויקים כי אין לנו תחקירניות וכי אין לנו עורכות לשוניות ואין מה לעשות. ועדיין, אני חולמת על היום שבו נבצע סופסוף תחקיר עומק של ממש.

שולמית: הכי חשוב לי שעוד ועוד נשים יתעניינו בעיתון ויחשפו לתכנים, מצד שני אני רוצה להעלות דעות או כתבות שנויות במחלוקת. וכמובן, לגבי העתיד, איך נשארות גוף פורץ דרך ומכיל גם כשנהיה ארגון גדול שכפוף לאינטרסים נוספים.

עדן: חסרים לנו המון ייצוגים של נשים, גם מבחינת כותבות וגם מבחינת סיפורים; אין לנו מספיק סיפורים על או מזוית של אישה אתיופית, בדואית, פלסטינאית וכדומה, כי אין לנו עדיין עורכות אתיופיות, בדואיות, פלסטינאיות וכדומה שיעמלו להביא את הסיפורים ואת הזוויות האלה. כמה שנשתדל, לא נוכל באמת לשמש ייצוג, בדיוק כמו שגברים לא מסוגלים לכתוב מנקודת מבט של נשית.

בניין מערכת המגזין בחזון של עדן ובסיוע פוטושופ

בניין מערכת המגזין בחזון של עדן מסלאוי ובסיוע פוטושופ

– מה החזון שלכן לפוליטקלי קוראת?

ליאן: שיהיה בפרינט, בחינם, על הרציף של כל רכבת בארץ, ושנשים תקבלנה כסף על העבודה שלהן.

תמי: השמיים הם הגבול. להיות גוף מדיה מוביל, שמפיק גם חומר מודפס, גם מצולם, גם בוידאו, שמביא לידי ביטוי נקודות מבט מגוונות גם בהתייחסויות חדשותיות וגם באומנות, בספרות, ביצירה קולנועית.

מאיה: אם אני מרשה לעצמי להתפרע עד הסוף – אני מדמיינת את פוליטיקלי קוראת כמגזין יוקרתי שמתפרסם מתרומות ופרסומות רק של חברות שאנו מסכימות עם האידיאולוגיה שלהן. הוא יכלול כתבות עומק, תחקירים, ראיונות ויהיה זמין לכולן.

שולמית: להיות אימפריית מדיה שמממנת את עצמה משלמת לעובדות ולעובדים, ומייצרת תוכן שעוד לא קיים בארץ : תוכניות בידור עם נשים (בניגוד למועדון לילה ודומותיהן), תכניות אירוח, להכניס את הפמיניזם למיינסטרים ולא רק כנישה לציבור נשים מצומצם.

להביא למינסטרים קולות חדשים ומרעננים שאני בטוחה שיש הרבה צמא ורצון לשמוע אותם, כל פעם שעולה עוד תוכנית עם גברים בלבד, עוד סדרה קומית עם צחוקים של "החבר'ה" כי אין נשים מצחיקות, עוד דירוג בעיתון של גברים מוצלחים, הפייסבוק מתמלא במחאה נשית.

החזון שלי זה לשנות את המצב הזה ולהביא אותנו לקדמת הבמה.

עדן: החזון שאני רואה בעיני רוחי הוא להיות גוף מתוקצב שמשלם לנשים עבור תכנים, מנגיש את התכנים לנשים שנמצאות מחוץ לרשת ובעצם פועל במקביל בערוצי מדיה שונים.

בקבוצת "מערכת העיתון" יש לנו תמונה של שני בניינים עם לוגו של העיתון שחלמנו לנו בפוטושופ-ית, אני מרשה לעצמנו לחלום על מבנה מציאותי שנוכל לעבוד בו וליצר בו מקורות פרנסה עבור נשים.

אודות פועלות ברשת

מיזם חממה לקידום אקטיביזם נשים ברשת ובשטח הצגת הרשומות של פועלות ברשת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: