גוף נשים בתוך ומחוץ למירכאות

בין חוויה של דיכוי לשיח של שחרור בקריאה של קתרין מקינון ועמליה זיו

לרגל ספרה החדש והאופטימי משהו של קתרין מקינון המדברת על היכולת ליצור שינויים חברתיים מרחיקי לכת באמצעות צעדים קטנים של חקיקה, ולכל מי שאינן בקיאות בהגותה, טור קצר על משנתה המהפכנית של מקינון בכל הקשור להבנת הפוליטיקה של המיניות הנשית. בחרתי להציג את תפיסותיה החדשניות והחשובות של מקינון גם מתוך ההתייחסות הביקורתית להן, כפי שניתן לראות מכתיבתה של עמליה זיו עליה ועל פמיניסטיות היוצאות נגד הפורנוגרפיה.

קתרין מקינון פותחת את מאמרה, "מיניות, פורנוגרפיה ושיטה: 'הנאה תחת פטריארכיה'", בהצבעה על החפצה מינית כנקודה מכנסת המאפשרת לייצר אמירה על החוויה הנשית במציאות החברתית. מקינון מבקרת תיאוריות פמיניסטיות שמנתקות את המיניות מהקשרים חברתיים, יחסי כוח מגדריים ומצב היררכי בו נשים מוכפפות לגברים. בניגוד לתאורטיקנים המתבססים על מילים וטקסטים תוך ביטול הממד האמפירי של המיניות,* מקינון מתייחסת לנתונים ממקורות שונים, אותם היא מצרפת כנספח למאמר, ומציגה נתונים כמותניים מעוררי אימה אודות ממדי האלימות המינית כלפי נשים. מהנתונים אותם היא מביאה עולה כי למעלה מ-92% מהנשים בארצות הברית יחוו הטרדה מינית, וקרוב למחצית מכלל הנשים יחוו אונס לפחות פעם בחייהן.

בבסיס מאמרה של מקינון מצויה ההנחה כי מיניות איננה דבר תמים ונטרלי שיש להתייחס אליו כמקור טהור של הנאה. במקום זאת, מקינון מחברת בין תופעת האלימות המינית והמיניות עצמה, ומציגה תפיסה של מיניות בהקשרים פוליטיים וחברתיים. מקינון מוצאת שהדינמיקה של המיניות עצמה מבוססת על אי שוויון; היא איננה תוצר של אי השוויון המגדרי, אלא היא זו שבמידה רבה מכוננת אותו.

מקינון טוענת שמה שגברים מבקשים מינית הוא שליטה וכוח הנובעים משעבוד והכנעה של האישה. הבקשה לדבר על שחרור והנאה של נשים ממין (קינסקי, כנס ברנרד) תוך השתחררות מהדחקות (פרויד) אינה ראלית באשר היא מתעלמת מחוסר השוויון, ומכך שהטאבו המיני משרת את ההיררכיה בהופכה לארוטית.

מקינון, בהסתמך על תפיסתה של אנדראה דבורקין, (ראו, "הפורנוגרפיה גברים בועלים נשים"), שוללת את מקומה של הפורנוגרפיה כאתר של פנטזיה, בין אם תמימה או מעוותת. היא תופסת את ההחפצה כרצף שתחילתו בניכוס ויזואלי, המשכו באונס וסופו ברצח על רקע מיני. הביזוי וההשפלה המינית של נשים, המצויים במרכז הייצוג הפורנוגרפי המחפצן, הם המהווים את הבסיס לגירוי המיני הגברי.

הפורנוגרפיה, טוענת מקינון, מבנה את המיניות כאתר של אי שוויון ופגיעה בחלש. היא מבטאת מערך כוח של שליטה והכנעה ומצביעה על קשר בין הנאה גברית קרבון, פגיעה וניצול. נשים מתמודדות עם ההחפצה על ידי ניסיון לעמוד בתקן, ועם ניצול מיני בעזרת הכחשה או פחד. במקום של דיכוי והדרה ובמצב של חוסר ברירה וחוסר כוח, מקינון מוצאת כי חיפוש אחר ביטוי של מיניות נשית כסוכנות כמוהו כחיפוש שוויון בתנאים של כפייה.

עמליה זיו מתייחסת למשנתה של מקינון אודות הפורנוגרפיה תוך עימותה עם פמיניסטיות אנטי אנטי-פורנוגרפיות בארבעה היבטים עיקריים; ראשית, אל מול מקינון המדגישה את הנזק הממשי הנגרם בתהליך הייצור והצריכה של הפורנוגרפיה, תוך תפיסה של נשים כסבילות, היא מציגה תפיסות המדברות על סובייקטיביות, ובחירה. כלומר, שפורנוגרפיה נעשית מבחירות נשים. שנית, היא מצביעה על כך שמקינון מתמקדת בזרם ההטרוסקסואלי והמרכזי של תעשיית הפורנוגרפיה, ומשתמשת באותה קטגוריה של יחסי שליטה כניעה ושימור הדומיננטיות הגברית גם כאשר היא מדברת על ייצוגים פורנוגרפיים חד-מיניים ואחרים. התפיסה הנגדית, לעומת זאת, מתמקדת בייצוגים מרג'ניילים, כגון פורנו הומוסקסואלי או פורנו שנעשה על ידי נשים למען נשים, מתוך תפיסה כי ייצוגים אלו בעלי פוטנציאל של שינוי ואתגור המבנה הקיים. שלישית, בעוד שמקינון רואה ייצוג אלימות כאלימות, ייצוג של כאב ככאב ואינה רואה בייצוג של הנאה כהנאה, העמדה האנטי אנטי-פורנוגרפית מוצאת שאין להקיש מהייצוג למציאות שמאחוריו. הייצוג מהווה פנטזיה שהעונג שבה קשור בתחושת העוררות ולא בתחושת הכוח. ולבסוף, ההבדל העיקרי על פי זיו נעוץ בהבנת היחס בין שיח לכוח. בניגוד למקינון התופסת פורנוגרפיה כסוכנות של סובייקטים הגורמת נזק ממשי,  מציבה זיו את ג'ודית באטלר ואת דרידה בטענה שכל סימן, בין אם לשוני או אחר, יכול להיות מצוטט באופן המנתק אותו מההקשר המקורי שלו, ומייצר דה-קונסטרוקציה של טענת המקור. כפי שטוען פוקו, השיח יכול להיות נזיל ולבטא גם את הכוח וגם את נקודת ההתנגדות אליו.

קריאה של זיו בצד מקינון מעלה סוגיות הנוגעות לפמיניזם בפרספקטיבה מודרנית, המציגה תיאור והסבר של המצב מתוך אמונה שאפשר וניתן לתקן אותו, מול תפיסה פוסטמודרנית, המתנערת מאמת מוחלטת ומכל בקשה לשנות את מצב העניינים הקיים. אלא שהשאלה אם הייצוג הפורנוגרפי המחפצן יכול "להתנתק מכול הקשר נתון ליצור אינספור הקשרים חדשים" אותה מביאה זיו ברפרנס לדרידה איננה ערטילאית. בהסתמך על מחקרים רבים העוסקים בהשפעה של ייצוגים סמליים על המוח, ניתן לומר בברור כי היחשפות לייצוגים מפחיתי ערך של נשים משפיעים על אופן התפקוד של נשים וגברים בעולם הממשי. הם מבנים את תפיסת הזהות של נשים וגברים ועלולים להוביל לאלימות.

מאמרה של מקינון פותח דלת להבנה חדשה ורדיקלית של העולם ומחזק את הצורך לפעול כנגד ייצוגים סימבולים אלו בפורנוגרפיה ובפרסומות.

 

*מקינון מציינת ביחס לכך את פוקו, שהתיאוריה שלו מבוססת על טקסטים היסטוריים, לאקאן, הכותב על היבטים נפשיים חברתיים של מיניות, ודרידה החוקר את מקומה בתוך השפה.

 


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: