להעיר ולהתעורר עם הספר "ערות"

מפגש שיח עם האמנית שירה ריכטר בעקבות הפרק שלה ברב-המכר של תמר מור סלע – "ערות"

erotקתרין מקינון משתמשת בתיאורית אפקט הפרפר כדי לתאר כיצד לפעולות קטנות לקידום שוויון זכויות לנשים יש את הכוח לייצר שינוי חברתי משמעותי ורב ערך. חשבתי על הפרפרזה הזאת בהקשר לספרה החדש של תמר מור סלע "ערוֹת" (ידיעות ספרים, 2017) מתוך הבנה שמדובר בספר שבכוחו לחולל שינוי בתפיסת המיניות הנשית ולהשפיע על הקוראות – בעצם האקט הפשוט לכאורה של דיבור על מה שהינו – בדרך כלל – בחזקת בלתי מדובר.

הספר, המורכב מעשרים ושלושה מונולוגים של נשים המדברות בצורה פתוחה וגלויה על מיניותן, הפך תוך זמן קצר לרב-מכר, וכבר מכר למעלה מ- 30,000 עותקים.
גם בערב החגיגי שהתקיים לרגל צאתו של הספר לאור בספרייה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב, האולם היה מלא מפה לפה וכלל נציגות מרשימה של דמויות מוכרות מעולם התרבות, המחקר והשיח הפמיניסטי.

בעקבות הערב, ביקשתי מפרופ' דפנה הקר, משפטנית וסוציולוגית פמיניסטית, המתמקדת במחקריה בתחום משפחות בישראל ופועלת למען זכויות נשים, שהנחתה את האירוע, לסכם את התרשמותה מהספר:

"ההצלחה המסחרית של הספר היא רק עדות חיצונית לטיבו. ההצלחה האמיתית של הספר היא פנימיותו ששבתה אותי עוד לפני שראיתי את שמו מתנוסס בראש הטבלה בעיתון הארץ. תמר הצליחה להפגיש אותי עם 23 נשים באופן אינטימי, כנה, ומורכב – כשכל אשה היא עולם ומלואו שלא קורס לאידיאליזציה של מיניות או לכאבים שפעמים רבות מדי מלוות אותה. מעליזה ידעי, הסבתא בת ה-65 שאוהבת לעשות אהבה עם בעלה בסלון, דרך אסתי זקהיים האמיצה שנאנסה בצעירותה, רננה חורש שכבר עשור מתנזרת, וקטי קמחי ולדמן שאחרי שנות טנטרה ארוכות זרקה את ספר ההוראות – כל אשה מביאה את עצמה, בעזרת תמר, מספרת, חושפת, חושבת, משתפת – וביחד הן יוצרות מניפת נשיות מהממת בחכמתה ובעוצמתה, בשוני ובדמיון שבה."

מה שניתן לכנותו כאפקט המניפה, עליו מדברת הקר, הוא חלק מבסיס החזון העומד פועלות ברשת; מתן במה לקולותיהן של נשים ממגוון תחומי החיים. מתוך התייחסות לכך שנשים מגיעות ממקומות שונים, יש להן סיפורים שונים ומאבקי שחרור שאינם בהכרח חופפים זה את זה אך נעים על ציר אחד – שחרור ושוויון לנשים.

כוחו של הספר "ערות" מצוי לא רק במקוון קולותיהן של נשים שהוא מעניק להן במה, אלא בעיקר בשל היכולת לשבור טאבו חברתי; להעז לעסוק במה שהינו עדיין, במידה רבה ובאופנים שונים, בחזקת הבלתי מדובר: מיניות נשית המתוארת דרך מבע עיניהן של נשים ומתוך סיפורי חייהן שלן. פרקטיקה זאת חשובה במיוחד בחברה שהמיניות מתוארת ונראית בתרבות התקשורת שוב ושוב דרך מבע העין הגברי – מעין מבט מדוזה המקפיא נשים לכדי אובייקט עינוג למבט המתבונן בהן. מכאן כי החשיבות במתן הבמה למגוון נשים המספרות על מיניותן מתקיימת גם מעצם האקט של לקיחת חזקה מחודשת על העונג, על החוויה ומשמעותה ועל כינון הזהות העצמית הנשית בעולם.

לרגל צאתו של הספר "ערות" לאור, בלוג פועלות ברשת מארח את האמנית, המרצה והאוצרת שירה ריכטר, שיש לה פרק בספר למפגש שיח על אמהות, אמנות מיניות והחשיפה שנוצרה בעקבות פרסום הספר.

ליר: שלום שירה, אחד הדברים המרגשים בעולם היצירה שלך הוא האופן שבו את שמה על השולחן את הטענה שאמהות ואמנות – שילוב שאת מכנה "אימאנות" הוא אחד הדברים הכי פוליטיים שיש. בראיון אתך בספר את מתמקדת בשינוי בתחושת העצמי שלך לפני היותך לאם. ולאחר מכן תוכלי להרחיב בכמה מילים?

shira lecture erot-1

ריכטר בספרייה למדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב

ריכטר: בשנות ה-70 המשפחה שלי עלתה לארץ מניו-יורק. הייתי ילדה שעברה ממבחר של עשרות ממתקים בחנויות ולא מעט תחנות טלוויזיה בצבע, לבחירה בין טוויסט ל-טעמי, ותחנת טלוויזיה אחת-שחור לבן בשפה גרונית זרה, ולחיי יום יום בלי סבא סבתא או בני דודים. נקרעתי מכל מה שהכרתי. את יכולה לתאר לעצמך איזה מעבר מטורף זה עבור ילדה. כל הדינמיקה המשפחתית השתנתה מקצה לקצה והריקושטים מהמעבר הזה ממשיכים לעוף עד עצם היום הזה. ככה מרגיש המעבר לאימהות. זה מעבר בין יבשות, תרבויות, שפות מרחבים, משאבים וזמן. הכל משתנה. והאופציה לחזור ליבשת הקודמת- לא קיימת. כן, את מקבלת חיים חדשים, וסטטוס של מישהי שהיא בעלת ערך לחברה, כי אימהות זה משהו שהחברה שלנו, לפחות במילים, מעודדת. אבל את גם מאבדת הרבה מאוד חיים שהכרת קודם. ה"עצמי" שלי היא היוצרת שבי. זו התפילה שלי. הדיבור שלי עם האלוהות. זה בית הכנסת שלי. אבל כשאת אימא זה נתפס כלוקסוס מיותר. השאלה הראשונה ששואלים מישהי כמוני זה "אבל מה עם הכסף?" ואם את עוסקת באמנות, אז זה נתפס כאילו הוצאת אוכל מהפה של הילדים שלך כדי לשחק בקקה.

ה"עצמי". כבר לא שייך לך. הוא שייך לילדים, למשפחה ולחברה.  אצל הרבה נשים וגם גברים, ההורות גורמת למהפך בצורת החשיבה. אם קודם ראית בעיקר את עצמך, עכשיו את פתאום רואה את העולם אליו הכנסת זה עתה יצור חסר אונים לחלוטין. ודרך הפריזמה הזו -העולם נראה מסוכן ומזעזע. פתאום ברור לך שאת צריכה לתקן עולם. אבל אין לך זמן לזה, כי העולם אמר לך שאת- אחראית בראש ובראשונה למשפחה ולילדים, ואת העולם תשאירי ל -(גברים) אחרים.

ליר: ובכל זאת יוצרת, אוצרת, כותבת, מרצה ומשתתפת בספרים. שזה מוביל אותי לשאול איך בעצם נפגשת עם תמר מור סלע?

ריכטר: זו שאלה משמחת כי לשיתוף פעולה בינינו יש היסטוריה מרגשת. כל אחת מאתנו מביאה משהו אחר לשולחן והביחד שלנו יצר מספר תוצרים שהמשותף ביניהם הוא העלאת המודעות לסטטוס האישה-אימא בחברה. ב- 2006 תמר כתבה על תערוכת היחידה שלי "האם הבת ורוח הקודש" עבור מגזין "שמנת". באותה תקופה היא "בישלה" את הספר שלה "להיות אימא" בנושא אימהות ומישהי כמוני עם פה גדול שהופכת את שאריות העור על גופה אחרי הריון תאומים -לאמנות אקטיביסטית – הייתה משהו אחר בנוף. זו הייתה פעם ראשונה בה פגשתי את צורת העבודה הייחודית שלה, בה היא מראיינת אותנו ואז "לשה" את החומר יחד עם עורכת עד שיוצא ממנו פרק ספרותי איכותי. את הספר היא "גוררת" בכוחות אדירים אל לב המיינסטרים. גם "להיות אימא" היה לרב מכר, אבל יו נו, אימהות זה לא סקסי כי אימהות לא עושות סקס….בכל מקרה, כל כך אהבנו את מה שיצא שהמשכנו את שיתוף הפעולה. כתבות מרכזיות במוסף של ידיעות אחרונות על דיכאון אחר לידה, שיעורי בית, ולימודי מגדר במערכת החינוך הן פרי שיתוף הפעולה בינינו. אחלה של כתבות, אשר עדיין רלוונטיות. כשהיא החלה לעבוד על "ערות" –רציתי להשתתף כי יצרתי הרבה פרויקטים, עבודות אמנות והרצאות חזותיות החוקרות את הקשר בין מיניות (יצר) לבין יצירה, בין תשוקה לבין ביטוי וידעתי שזה יהיה בעל ערך ורלוונטי לקוראים ולקוראות.

ליר: תמיד כיף לשמוע על שיתוף פעולה שנמשך לאורך השנים. יחד עם זאת, החוויה של צאתו של הספר לאור משמעה חשיפה מאוד גדולה. איך את מתמודדת עם זה?

ריכטר: חשיפה גדולה היתה לי כבר בתהליך יצירת הסרט שלי "תצעקי בשקט". את יודעת מה זה לצלם סצנות סקס נועזות מול כיתת הקולנוע שלך, שאת לומדת בה ארבע שנים? ועוד כאשר הם יודעים וידועות שזה מבוסס על אלמנטים ביוגרפיים? ומה זה לעבוד עם שחקנים ושחקניות על סצנות כאלו?  כל שלב ביצירה של סרט כזה – היא חשיפה מורטת עצבים. וכאילו זה לא הספיק לי- המשכתי את ההיחשפות כאשר הופעתי עם טקסטים אישיים על בימת הסמטה, תיאטרון בית לסין, בימת מרתף הבימה, בימת "הבלקוני" ובימת "צוותא". רציתי לשחק, אבל לא רציתי להתחבא מאחורי דמות כמו רוב השחקנים והשחקניות. רציתי להתקלף מהפרסונה שלי. רציתי לאתגר את עצמי.

להציג צילומי ענק של עור הבטן אחרי הריון ולידה זו לא חשיפה? וזה היה הרבה לפני ימות ווידויי הפייסבוק העליזים. תוך כדי מענה אני מבינה שעשיתי דרך ארוכה מאוד בחשיפה, כך שהחשיפה ב"ערות" הייתה כבר די מבושלת. ובכל זאת, כשהרגע הגיע והספר יצא –משהו בי נאלם. כתבתי פוסט קטן בפייסבוק, וחיכיתי לראות מה יקרה.

נהניתי מהעובדה שאני עטופה בכריכה יחד עם עוד 23 קולות. אני רגילה להיות לבד על במה. וזה מפחיד. כאן קולי המעובד ומלוטש נישא ברוח על ידי "אימא" תמר. ובהקשר הזה אני רוצה להגיב לטענות שתמר לא נחשפה בספר. אני חושבת שזה נפלא שתמר לא כתבה פרק אישי. למה? כי מאוד קשה לשווק את עצמך כשאת חשופה. אני יודעת כי אני נחשפת בכל פרויקט שלי וקשה לי לשווק את עצמי, הרבה יותר קל לי לשווק אחרות. תמר שמרה על עצמה בחוכמה. זה השאיר לה כוחות להוביל את הפרויקט.

לאחר כמה שבועות מיציאת הספר נודע לי שזכיתי במעין "פיס" כי מאקו בחרו לפרסם את המונולוג שלי בשלמותו-באינטרנט. מגניב, רק מה, המשפט שבחרו לשים בראש העמוד- (ללא ידיעתי), הוא אחת המשפטים הכי סנסציוניים בפרק.

ליר: איך הגבת?

ריכטר: לכמה רגעים לא יכולתי לנשום. נכון לכתיבת שורות אלו, יש לפרק הזה מעל שלושים אלף צפיות. אני עדיין בחיים, ולא, לא קראתי את הטוקבקים.

אני אמנית הרבה שנים, ויש אמירה בספר "דרך האמן" של ג'וליה קמרון שנצרבה אצלי חזק. לא מספיק שאמנית תדע כיצד או מה ליצור, אמנית צריכה גם ללמוד להתמודד עם הכוח של החומר של עצמה. הכי קשה לי לקבל תגובות בזמן שאני עובדת על יצירה. זו התקופה בה אני הכי חשופה והכי פגיעה. ברגע שהיצירה אושרה, נארזה, הושלמה, ונכנסה למסגרת או נעטפה על ידי כריכה של ספר – היא כבר עומדת בפני עצמה והיא כבר לא שייכת לי, היא שייכת לקוראות ולקוראים. כמו שיש נחש המשיל עור, והשם של העור זה "נשל", ככה הפרק בספר הוא "נשל" של שירה. אני כבר מישהי אחרת. אני בסיפור אחר.

ליר: אלו תגובות את מקבלת בעקבות החשיפה?

LEG TREE SIGNED cropedsined.jpgריכטר: בטקס פתיחת המתנות במסיבת יומולדת של חברה שלי התגלו בהפתעה לא אחד, אלא שני עותקים של "ערות". זה מראה לך כמה זה פופולרי. חברה שלי ואני החלפנו מבטים, כי היא ידעה שאני בתוך הספר, אבל שאר הא.נשים, שלא הכרתי, לא ידעו ולא ידעתי אם אני רוצה להיחשף. בסוף סיפרנו ונשאלתי מה גרם לי להשתתף בספר. כפמיניסטית העוסקת בשאלה "מי הדובר או דוברת, מי המביט או מביטה?" כל כך הרבה שנים, שכחתי כמה זה משמעותי להסביר שוב ושוב את המשמעות של הנכחת הקול הנשי הסובייקטיבי.

לפני צאת הספר, מישהו אמר לי "אה, זה לא ביג דיל, יש כבר את מונולוגים מהוואגינה." אמרתי לו שהוא טועה. ידעתי שהוא טועה. טענה דומה נאמרה לגבי הספר "להיות אימא". והיא נשמעת בדרך כלל מפי אינטלקטואלים שחושבים שאם הם קראו ספר בנושא, אז אין זכות קיום לעוד ספר בנושא. מונולוגים מהוואגינה זה אמריקאי. בישראל עוד לא נעשה משהו כזה, בקול אישי ישראלי ובעברית. ובכתיבה כל כך מדויקת, כאילו זה פרק ספרותי. המיניות בסקטור הישראלי אינה אותה מיניות הקיימת בסקטור האמריקאי וגם לא הערבי, וגם בין מגזר למגזר יש הבדלים עצומים.

נשים שמכירות אותי קצת, אבל לא מכירות את החלק הזה של העבודה שלי אומרות לי "כל הכבוד, עשית משהו חשוב, קשה, בעל ערך, איזה אומץ ככה להיחשף, אתן משנות תודעה". או, "גרמת לי לחשוב על האופן שבו לא יכולתי לדבר את עצמי, ואם הייתי ככה יודעת לדבר את עצמי, אולי לא היית מגיעה לגירושים". או, "לא קל לקרוא את זה. זה מפגיש אותי עם מקומות לא קלים בתוך עצמי". או, "קראתי את הספר 'ערות' ופתאום אני מגיעה לפרק ורואה את השם שלך!". מה שמוזר לי הוא שאני יוצרת אמנות וקולנוע והופעות בנושאים הללו יותר משני עשורים. זה לא משהו חדש עבורי. מה שחדש הוא שעכשיו יותר יודעים ויודעות על העבודה שלי. התגובה של א.נשים למשהו שהגיע לפרסום הוא משהו שאני מנסה להבין. "פרסום" בסדר גודל של מיינסטרים מהלך קסם על הסביבה. את יכולה ללכת לידם יום יום ולא יראו אותך ממטר. לא יבואו לתערוכות שלך או להקרנות של הסרט שלך אפילו שאת מזמינה. פתאום השם מופיע בעיתון – וואו. אם רק היינו יכולות ויכולים להעריך אחת את השנייה ועצמנו כאילו אנחנו כבר מפורסמות.

ליר: על רקע העובדה שאנו חיות בתרבות שבה עולם הדימויים המיניים מועבר באופן מובהק , בסרטים, בפרסומות, בסדרות ובספרות דרך המבט הגברי, את חשה שהטקסט שלך ושל החברות לספר פורץ חומות של שתיקה?

larger then life woman painting4.jpgריכטר: אני אוהבת את השאלה הזו כי זה  נותן לי הזדמנות להסביר נקודה שהיא לא כל כך מובנת. אחת הסיבות שאני אמנית –הוא כי העולם החזותי הוא "שפת האם" שלי. דימוי חזותי הוא טקסט לכל דבר. רק מה, רוב הא.נשים לא מודעים לזה. כי מערכות החינוך בעולם שמות דגש על למידת המילה הכתובה באופן הרבה יותר רציני מאשר למידת הטקסט החזותי. אפילו 'פרס נובל' הדגול הדיר את האמנויות, מה שמדגים היטב את הסטטוס הנמוך שלהן אל מול מקצועות ריאליים. רבים לא יודעים לקרא טקסט חזותי וזה גורם לכך שהטקסט החזותי "קורא אותם". כלומר, פועל על התת מודע באין מפריע.

כמו שכתבת- דימויים מיניים צועקים עלינו בכל צומת. לאחרונה פרסומת כפתה על המבט שלי לצלול הישר אל תוך רגלי אישה פסוקות. המשפט שהודפס ליד הדימוי אמר "באה לים"? ואיפה שהוא בקטן הופיע סכין גילוח המרמז על זה שאת צריכה רגליים חלקות בשביל ללכת לים. המון הגיבו בזעם לפרסומת הזו – וטוב שכך. העניין הוא שהרוב הגיבו לאמירה שבשביל ללכת לים אישה צריכה לגלח רגליים. אותי מה שמעניין ומזעזע — הוא המבט שהפוסטר הזה מבטא. זהו מבט של מישהו שעוד דקה צולל אל בין הרגליים הפסוקות הללו שלא ברור למי הן שייכות, כי הדימוי מציג אותן חתוכות מהגוף השלם. כי מתי המבט שלך הולך באופן ישיר לעבר רגלי אישה פסוקות? וזה תלוי בכביש בו עוברים הבנים שלי יום יום הלוך חזור מבית הספר. וזה סבבה מבחינת העירייה. סמוך לזה תלויים פוסטרים שיצרו תלמידות/ים של מגמת האמנות של תיכון מקומי הקוראים לקבלה של השונה ולכבוד הדדי ומגדרי. אז קיבלנו עולם שאומר בצד שמאל של הכביש – (חזותית) –"בוא תזיין אותי" ומצד ימין של הכביש "תכבד אותי". נו, אז שהנוער לא יהיה מבולבל?

הטקסטים בספר פורצים חומות של בורות כי הנשים בספר אומרות – האלו, אני כאן, ואתה, בעל החברה שהזמין את הפרסומת הזו, ואתה, הפרסומאי שאישר את הפרסומת הזו, והצלם או הצלמת שהסכימו לצלם את הדימוי והגרפיקאית שעשתה עליו פוטושופ- משת"פים של תרבות שהופכת נשים לרגליים אילמות וחור. אנחנו לא חור. הגוף שלנו מחובר למחשבות רגשות ודעות. והנה הן. שחור על לבן.

הטקסטים בספר מאפשרים דיבור אחר. אני מורידה את הכובע בפני תמר מור סלע והעורכת נועה ברקת- שהצליחו בעמל רב להביא את הטקסטים הללו לידי כך שהפרקים זורמים, קריאים, נגישים, ומכבדים. הפופולאריות המיינסטרימית הביאה לכך שהן 'אין יור פייס' באותה מידה שהפוסטרים של "בוא דפוק ת'רגליים הללו" 'אין יור פיי'ס ברחוק הרב קוק.

ליר: האם בעצם ההיחשפות יש מבחינתך מסר באיזה שהוא אופן?

ריכטר: יש הבדל בין חשיפה לבין פרסום. חשיפה היא חלק אינטגרלי מצורת העבודה שלי. עור מצולק ומקומט על הבטן אחרי לידה נהוג להסתיר ולכסות בבגדים או לנתח ולזרוק לזבל. אני הבאתי את עין המצלמה-והציבור לטבור של אימא. חזותית זה ניראה כמו הטבור של אימא אדמה. לכאורה חשפתי את "הבטן המכוערת שלי" בגלריות חשובות בארץ ובהרצאות על מסכי ענק בחו"ל. ואם היה לי סוכן או כסף הייתי שמחה למרוח אותו על שלטי עבודי. אבל זו חשיפה אמנותית. וזה לא אותו הדבר כמו לחשוף את הבטן בים, לדוגמה. חשיפה אמנותית היא חשיפה מעוצבת ומבוימת. גם הפרק בספר מעוצב היטב. פרסום בסדר גודל כזה–זה חדש, אבל הפרסום בעיקר שייך לתמר.

ליר: מנקודת מבטי, הגדולה והחשיבות של הספר "ערות" מצויה בין השאר ביכולת להעניק מקום לנקודת המבט של נשים על סקס, מיניות, פגיעות ותשוקה בחייהן – דבר משמעותי ביותר בחברה שבה המיניות  מתוארת שוב ושוב דרך הפריזמה הגברית.

ריכטר: לגמרי. בנוסף ללגיטימציה שטקסטים נותנים לנשים לפתוח את תיבות הפנדורה של עצמן, העוצמה של הטקסטים גרמה למעין תופעת לוואי חיובית אצל גברים רבים. "האלו, ומה איתי? מה, רק לכן מותר? גם אנחנו רוצים. גם אנחנו רוצים לספר איך זה באמת להיות בתוך גוף של גבר. איך זה באמת כשמצופה ממך לענג גוף שאין לך מושג איך הוא פועל,  ומצופה ממך להיות כל הזמן זקוף וקשוח וקשיח וחתיך וחכם ובטוח בעצמו וגבוהה ממנה ומרוויח. גם לנו זה קשה". כי המיניות הציבורית –לא באמת מתוארת דרך הפריזמה הגברית. היא מתוארת דרך הפריזמה של מה שגבר "אמור" להיות. מה שגבר "אמור" להיות, ומה שגבר באמת – הם שני דברים שונים.

אני חייה בזוגיות הטרוסקסואלית, ואני גם אימא לשני בנים. אני רואה מה מצופה מהמגדר הגברי. התנאי להתקבלות בתוך החברה כגבר היא מאוד נוקשה. אתן לך דוגמא שחוזרת על עצמה בהרבה בתים: בהליכה בבוקר לבית הספר, כחמישים מטר מבית הספר היסודי הגוף של בנים מתחיל להתקשח. עוברת עליהם "הקשחה". אני אמנית וממש שמעתי קולות דמיוניים של הלבשת שריון בלתי ניראה. אימא אמנית אחרת שאני מכירה אמרה שהבן שלה השתמש במילים דומות כדי לתאר באופן חזותי את השריון הדמיוני שהוא לובש לקראת הכניסה לבית הספר. רוצה לומר- הפטריארכיה כופה על שני המינים חליפות מגבילות. הספר מעודד גם נשים וגם גברים לצאת מהאוטומט ולשאול אם החליפה שהולבשה עליהם באמת מתאימה למי שהם.

ליר: כמה מילות סיכום?

ריכטר: אני שמחה על ההזדמנות לשוחח, גם מתוך כך שערכת את הספר "בגוף ראשון 8 נשים 8 סיפורי חיים" וגם כתבת בו בעצמך בגוף ראשון. מבחינתי, רוב העבודה שלי נובעת מהגוף הראשון: גוף הבוראת, גוף האישה-אימא ומתוך מערך קשרים שאני אורגת עם הסביבה. הצורך הקיומי שלי בקשרים אישיים משמעותיים הוא השורש והמעיין של היצירה הפמיניסטית שלי. אני מרגישה שכאישה פמיניסטית אני אמורה להרים את דגל העצמאות וחוסר התלות. אך בשביל לתפקד אני חייבת קשר אנושי אינטימי עמוק. ואין קשר אינטימי עמוק בלי תלות. לא קיים. הקרקע ממנו צומחת העבודה שלי היא האתגרים הגלומים בין תלות לבין אותנטיות; במשפחה. בזוגיות. בהורות. ביחסי חברות. כי העולם כולו נוכח בכל מפגש. השאלה "איך זה שאני היא זו המשקיעה את רוב זמנה בייצור וגידול החיים אך קולי לא נוכח בשולחן כאשר גנרלים בגוף זכרי מחליטים על מלחמה?" הולידה את הסרט זוכה פרסים TWO STATES OF MIND. השאלה "למה אימא שלי ונשים אחרות (וקופות החולים, והרופאים/ות) לא מספרות את האמת על אימהות"?, הולידה את תערוכת הצילומים וטקסט "האם הבת ורוח הקודש", השאלה "למה בן זוגי (והמשפחה המורחבת והחברה, והמדינה והכלכלה) לא סופר את שעות העבודה הרבות שאני משקיעה בתחזוקת הקשר שלנו, בילדים שלנו, בבית שלנו, הולידה את הפרויקט "אוצרות סטטוס". והשאלה-"למה אמנות ואימהות נחשבים לנושאים פחותי ערך הולידה הרצאות חזותיות בשם "תפוח אדמה לוהטת בשם אימא". ו-"האם אנחנו מעריכים ומעריכות את הערכים שלנו".

ליר: תודה רבה שירה, תמיד מרתק לדבר איתך.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: