נתערב שתצליחו

היום בפועלות ברשת, מתארחת ד"ר סיגל אופנהיים-שחר בעקבות ספרה "נתערב שתצליחו – התבוננות מחודשת בהנחיית תהליך התערבות בקרב נערות מאוכלוסיות מתויגות" שיצא לאחרונה לאור בהוצאת מכון מופת.

שלום סיגל, ברכות על הוצאת הספר. בספר שלך את בוחנת עבודה קבוצתית עם נערות "מתויגות", המגיעות מקבוצות חברתיות מוחלשות, תוכלי לספר על הבחירה הזאת, מאיפה היא נובעת?

מחקר הדוקטורט שלי, התבסס על מחקר פעולה שליווה ארבע סדנאות של תוכנית שמכוונת לחיזוק חוללות תעסוקתית. תכנית זו, התמקדה בניסיון לחזק שאיפה תעסוקתית של נערות שרובן למדו עם הזמן לא להאמין בעצמן וביכולתן. ואף לאפשר להן להתוודע ולהתאמן במיומנויות שונות שיכולות לסייע להן לקדם שאיפה זו.

התוכנית פעלה אז בכל הארץ, במרחבים חינוכיים ומרחבי רווחה שונים, והדיאלוגים השונים שניהלו הנערות עם התכנים המרצות והסדנאות עצמן, ריתקו אותי. בעיקר כשניתחתי אותם לאור טפולוגיה של "התנגדות"- resistance. שזו תגובה שביטוייה השונים מתועדים בספרות הפמיניסטית.

כתולדה של ממצאים אלו, חשוב היה לי להתמקד בהחמצה. לעמוד על הפער בין הכוונות הטובות של המפעילים/ות, המפתחות/ים, המנחים/ות לייצר תהליכי למידה והתערבות, לבין האופן שבו המשתתפות/ים מגיבים/ות  -נענים/ות או במקרה זה, הודפות/ים אותם. כדי שאוכל אולי להבין את הפער וללמוד כיצד ניתן לצמצם אותו בתוכניות עתידיות.

מהו בעצם תהליך ההתערבות?

בעיני מדובר בכל אירוע, דיאלוג או שיח שיש בהם כוונה להזמין ללמידה. כלומר להאיר ולשקף כדי להרחיב מבט ולשנות תודעה ביחס להיבט כלשהו על עצמי, או על עצמי בתוך המציאות, או על המציאות עצמה. התערבות יכולה להיות מורכבת מתוכנית למידה שיטתית ופורמלית או מתוכנית שיטתית ולא פורמלית. היא יכולה להיות אירוע חד פעמי, סדנה או שיעור או יום עיון, או אירוע מתמשך, תכנית לימודים, סדנה שמכוונת לחזק יכולת ו/או אמונה בעצמי, וכן הלאה.

קיימת אחריות רבה בדיאלוג כזה. אחריות שלא תמיד אנחנו מודעות לה כשאנחנו מתערבות או מתערבים בחיי אחרים/ות- מורים מדריכים מנחים וכן הלאה. האחריות מכוונת לא רק לתכנים אלא גם, ובעיקר, לתהליך שמתרחש תוך כדי- לדינמיקה בין המשתתפות/ים ולקשר עם המנחה, המדריך/ה  או המורה. כלומר מפעילי ההתערבות. ולכן עלינו להיות צנועות מקצועיות וגמישות בתפיסתנו, ובעיקר בגישת הנחייה שלנו.

 

מה המקום של ההתנגדות בתהליך שינוי?

בעיני, התנגדות היא איתות, אמירה סימן קריאה. והיא מהווה הזדמנות ללמוד משהו על המתנגד/ת ועל האקלים, האווירה והצורכים של המשתתפות/ים.   מכיוון שהתנגדות היא מעין ניסיון של משתתף/ת להפסיק- לרגע או בכלל, את מה שגורם לו או לה לחוש רע. פחותי ערך, לא רצוי/ה לא אהוד/ה לא שווה, או לא שייכ/ת. כשיש התנגדות כנראה שמשהו עמוק הופר או לא התמלא.

כשאנו מסתכלות על התנגדות כעל  תופעה, אנחנו לומדים משהו על עצמנו על התהליך, על התכנים של ההתערבות, ומעניקים בה בעת כוח ומשמעות למשתתפים/ות, כי אנו מזהים שההתנגדות היא סוג של אמירה, חברתית.

יש בספרות חלוקה שונה של ביטויי התנגדות. אני התמקדתי בספרי בהתנגדות שמשמרת מצב קיים ומבוססת בדרך כלל על אקטים ספונטניים אפילו אימפולסיביים שלא תמיד מועילים לטווח הארוך. להפך, הם בדרך כלל מסייעים להמשיך לתייג את המתנגדות/ים. ולחזק את התופעה שבשלה נוצרה ההתנגדות מראש. ולהתנגדות שיש לה כוח ורצון לשנות מצב קיים ולשפרו.

ביטויים של התנגדות משמרת הם לרוב הימנעות, הסתגרות והדיפה, כשהדיאלוג מושתת על בסיס של חוסר אמון וחשדנות בדרך כלל בשל מרחק חברתי.

אקטים אלו מעידים בדרך כלל על תחושת חוסר ערך חווית היעדר שייכות הרגשה שאין לי פה מקום, שלא אוכל להשמיע את קולי וכן הלאה. בלשון אחרת אני לא יודע/ת מספיק לא מוערך/ת מספיק לידע שלי אין משמעות פה.

התנגדות ששואפת לשנות מצב קיים, לעומת זאת, מבוססת על ידעת ודעה וכוח, והיא למעשה זו שאנו כמחנכות מנחות, מובילות תהליכי התערבות ולמידה רוצות לקדם. בעוד ההתנגדות הראשונה מעידה על פגיעות חוסר אמון ביכולת ותחושת שיש לי משאבים מועטים ולכן נאחז/ת במה שיש. התנגדות זו מעידה על תחושת כוח (אג'נסי) מתפתחת על הרגשה שאני יכולה לנהל משא ומתן כי יש לי אמון ביכולותיי ולשנות את המצב- אי הנוחות הקבועה או הזמנית.

אם נמשיך לסמן התנגדות ככזו שמעידה על בעיה אישית, נחמיץ את האפשרות לזהות בה ביטוי של תופעה חברתית.

את מתארת בספרך מספר מיתוסים, כמו "מיתוס המטופחת" או "מיתוס המסורה למשפחה" תוכלי להרחיב בנושא זה?

אני מתארת בספר את הסדנאות עם הנערות, כמקרה מבחן לתוכנית התערבות שכשלה בשל מכניזם של החמצה סמוי שפעל ברקע שלה, כפי שהוא פועל בעוד תוכניות רבות. לרוב בשל עיוורון, חוסר מודעות ודינמיקה של תוכניות חינוכיות ושדה ההתערבות.  בשל כך אני גם מתמקדת בגוף ידע שהולך ומתרחב בעולם, וקרוי girlhood studies ואני מנסה לבחון ולמפות שיחים גישות ותפיסות של נערות שחיות בעולם מערבי בעידן נאו ליברלי, ומתמודדות עם מסרים מורכבים ואף סותרים. קל וחומר אם הן נערות שגדלו בשכונות מתויגות, והן חסרות בדרך כלל בהון סמלי, כלכלי, חברתי. ולכן מוגדרות כחיות בסיכון. בשל מה שמכונה הצטלבות של מיקומי שוליים.

כלומר?

נערה שגדלה בבית מסורתי, לעתים פטריארכלי, אתיופי למשל או מי שחיה בשכונה שמוגדרת כמצוקה דור שלישי למשפחות נתמכות על ידי הרווחה, חברה תמיכה בבית ואולי גם בבית ספר, ונפלטת או נושרת באופן סמוי ו/או גלוי. יכולה להאמין על עצמה שהיא לא ממש ראויה שווה. שהיא לא יודעת ללמוד ושלא תוכל להיחלץ ממצבה, ואולי תהיה כמו אמא שלה, או עוזרת בית, למשל. ואולי היא תלמד קשה ותהיה מורה או עו"סית, אבל לא ממש תיחלץ מעוני, כפי שאנו מכירות את שוק התעסוקה. או שמה תתייפה ותתחתן עם עשיר, או תהפוך לכוכבת הבאה.

הנתיבים שזיהיתי בקרב נערות שהדפו את התכנים, מתוארים כבחירה מושכלת בדרך שיכולה לגרום להן לחוש מכובדות. מכובדות שהן חשו שהן צריכות להציג, כשחוו את מסרי הסדנה, כמביישים אותן או מדירים אותן, כמחייבים אותן להתעצם. ומהר.

זאת למרות שתכנים עצמם ניסו מאוד להימנע ממסר כזה. אולם, מתברר שהדרך האופן חיזקו את המסר שמתיישב עם האקלים הנאו-ליברלי, ונטע בהן את התחושה, שהן חייבות באמצעות התמקדות בנתיב זה לרקום לעצמן נרטיב להצלחה. נתיבים אלו נשענים על מיתוסים חברתיים מחד, ונענים מאידך, למידת המשאבים והיכולות שהן מאמינות שיש להן.

בסופו של הספר את מקדישה פרק שלם למה לא לעשות ומה כן כדי לקדם התערבות מוצלחת, תוכלי לשתף במספר עצות את הקוראות והקוראים?

אני מתארת סיטואציה -שלב אחר שלב- כשאני מדגימה איך החמצנו את הנערות ואת המפגש, ומה היינו יכולות וצריכות לעשות אחרת. מחוץ להקשר וללא הדיון בפרקים שלפני כן, זה יכול להישמע כמו הצעות מעורפלות. אך ננסה: ראשית, עלינו להימנע מגישת ה"מצילה" או ה"משחררת" מבורות חוסר ידע או ממצב קשה ולא מודע, ולחשוב על עצמנו כבעלות ברית של המשתתפות/ים. מדובר בהלך רוח שמחייב אותנו לחתור לשתפנות מתמדת. לשם כך אל לנו לראות במשתתפים/ות מוצר מדף, מוכן מראש אחיד וכללי. ואל לנו לראות בתכני התכנית טקסט או מסר שחייבים להעביר או להקנות. באופן אחד ובקצב אחיד כדי להשיג מטרות מוגדרות.

עלינו להזמין ללמידה. והדגש על המילה להזמין. לשם כך יש לראות בהפעלת התהליך כמבוסס על הנחיה גמישה למחצה או מובנית למחצה. כדי שנוכל להקשיב לתהליך לפני התוכן. כדי שנוכל להקשיב לידע העולה מבפנים, ולא זה שמגיע מבחוץ.  כך נוכל לכבד את הקצב השונה, לנסות לספק מענה לצרכים אחרים מאלה שאנו חשבנו שהן או הם צריכים/ות. ולהבין המשגה ,שפה אחרת משלנו.

כאשר נוכל לתת לתכנים לעלות מלמטה למעלה, נוכל להקשיב להתנגדות, כדי לראות מה היא מסמנת איזה צורך הוחמץ, ולנסות לתקן. תהליך כזה עשוי לצמצם את האפקט ההיררכי ויחסי הכוח המובנים ולסמן למשתתפים/ות שהם בעלי עורך בעולמן ובעולמנו.

 

אודות פועלות ברשת

מיזם חממה לקידום אקטיביזם נשים ברשת ובשטח הצגת הרשומות של פועלות ברשת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: