ארכיון רשומות מאת: פועלות ברשת

אודות פועלות ברשת

מיזם חממה לקידום אקטיביזם נשים ברשת ובשטח

אז איך קוראים לך עכשיו? ראיון עם ד"ר מיכל רום לקראת ספרה החדש

ישנן דרכים רבות לתאר את מיכל רום: היא דוקטור למגדר, גרה בקיבוץ אשדות יעקב איחוד, עובדת בארגון "שיתופים", עוסקת מזה שנים בפיתוח ידע. היא חוקרת, כותבת, מרצה ובעיקר מתעניינת – מאז שאני מכירה אותה – בשמות משפחה. במיוחד באלו שלנו הנשים. בימים אלו, היא הקימה פרויקט גיוס המונים בהדסטארט שיסייע בצאת ספרה "אז איך קוראים לך עכשיו?".

הספר בהחלט החזיר אותי למחשבה על האופן שבו השפה ממשמעת אותנו לתוך הסדר הפטריארכלי – לא משנה באיזו דרך נבחר….

לעידוד המיזם ולכבוד הספר שבדרך ראיינתי את מיכל לבלוג פועלות ברשת.

לפני שנפתח עם הראיון, להלן קטע קצר מהספר:

כי עוד לפני שפגשתי את מי שהתחתנתי אתו, והרבה לפני שהתחתנתי בעצמי, ידעתי שאני לא אסכים לוותר על שמי. לא הבנתי איך מישהו יכול לצפות ממני לעשות משהו כל כך גדול
ומשמעותי, ולא הצלחתי למצוא שום סיבה שתצדיק את הוויתור. לא הבנתי איך אוכל להיפרד מהשם שלי, ויותר מזה לא הבנתי למה הוא לא חייב לעשות את אותו הדבר בשבילי? למה רק
אני והוא לא? איך זה שהוא רשאי להישאר עם שמו ולא נדרש להשתנות? וכל זה בשביל משהו שאמור להיות שלי בדיוק כמו שהוא שלו? האפשרות שאני אאלץ להתמודד עם שינוי כה גדול
במה שהיה חלק כל כך משמעותי ממי שאני, בזמן שהוא יעמוד שם מנגד, ולכל היותר יסתכל באמפטיה על מה שקורה לי, הייתה לחלוטין בלתי סבירה. חוסר הסימטריה שכרוך במנהג הזה
לא הסתדר לי בשום צורה ולא רק עם נטיית הלב האישית שלי, אלא גם לא עם כל הדיבורים ששמעתי מסביב על עולם חדש, שוויוני, על נישואין שמבוססים על זוגיות הדדית שאין בהם
בעלות, אין קניין, אין אחד שמחליט בשביל האחרת.

היי מיכל, תוכלי לספר קצת במה עוסק הספר?

הספר מציע דיון במגוון היבטים של סוגיית שם המשפחה לאחר הנישואין, הגירושין, ובכלל. הדיון מתמקד בישראל אבל יש גם פרק שמתאר מה קורה במדינות אחרות בעולם כי חלק ממה שלמדתי במהלך המחקר שערכתי היה שיש בעצם המון שיטות של שמות בעולם, וזו שנהוגה כאן אצלנו היא רק אחת, ואפילו לא השכיחה ביותר אם סופרים במונחי אוכלוסייה. בסין למשל התחילו להשתמש בשמות משפחה כמה אלפי שנים לפני שהתחילו לעשות זאת בעולם המערבי, ושם השמות מסמנים לא את המשפחה הגרעינית אלא משפחה רחבה יותר, כמו שבט או חמולה. 1.2 מיליארד סינים מתחלקים ביניהם על 700 שמות משפחה בסך הכל (שלאוזן מערבית כמובן נשמעים מאד דומים זה לזה…). והנשים לא מחליפות את שם המשפחה שלהן אחרי הנישואין. זו רק דוגמא אחת ויש עוד המון.

פרקים אחרים בספר מתארים את ההיסטוריה של שמות משפחה במערב, מתי התחלנו להשתמש בהם, מדוע זה קרה, ואיך נוצרה השיטה שאנחנו פועלים בתוכה כיום, שבה רק גברים נושאים אותו שם משפחה כמו הוריהם וכמו ילדיהם. את כל אלו גיליתי בעצמי במהלך המחקר, והידע זה הוא ידע חשוב בעיני, כי הוא יכול לשפוך אור על ההתמודדות של נשים וגברים כיום עם השאלה מה לעשות עם שם המשפחה לאחר הנישואין. עוד היבט שגיליתי והפתיע אותי היה המאבק של נשים לשמור על השם שלהן, גם זה התחיל כבר באמצע המאה ה- 19 בד בבד עם הצמיחה של הרעיונות החדשים על שוויון שהפכו להיות המצע למאבק הסופרג'יסטי ואח"כ הפמיניסטי. בנוסף, יש בספר דיון על האופן שבו דברים התגלגלו בישראל, על חוק השמות, על השינויים שחלו בו לאורך השנים, על תופעת העיברות שאין לה אח ורע בעולם. כל ההיבטים האלו התבררו במחקר שערכתי ככוחות שפועלים כיום בשדה השמות ומשפיעים על הבחירה של נשים וגברים בשם המשפחה לאחר הנישואין. זה בעצם החלק הנוסף בספר – מה משחק בשדה הזה? מה משפיע על נשים?  אילו כוחות מעצבים את הבחירה שלהן ואיך זה עובד.

"אני זוכרת את עצמי תוהה ומתלבטת, בשקט, כי היה נדמה שלכולן זה לגמרי ברור ומובן שאין על מה לדבר. לא שאלתי דבר במפורש כי היה לי מאד לא נעים, אחרי הכול אני עוד לא הייתי שם בעצמי ואפילו לא קרובה, וחשבתי: מה בכלל אני מבינה בחתונות ומי אני שאערער על הסדר הנכון של הדברים? בתמימותי הנחתי שאם זה היה מטריד גם אותן, הן בטח היו חושפות שמץ הרהור וערעור. אולי אומרות משהו גם על שם המשפחה שעתיד להיות להן בין הדיבור על השמלה, הדיאטה, וסידורי הישיבה. לא שמעתי אף אחת מתלבטת בקול, לא ראיתי אף אחת מתייסרת בינה לבין עצמה. לכל היותר היו כמה נשים שהפטירו משהו על כך שהן מתכוונות לצרף את שמו לשם שלהן. הרוב נראו כאילו הן אפילו מחכות ליום שבו יקראו להן בשם שלו."

 איך הגעת לנושא?

אפשר להגיד שהנושא הגיע אלי 😉   אני לא יודעת מתי זה התחיל אבל מאז ומתמיד היה לי ברור שלא אשנה את השם שלי. נולדתי בתחילת שנות ה- 70 וקיבלתי שם שכמוני היו עוד מיליון תמיד. אף פעם לא הייתי המיכל היחידה, והחיבור בין השם הפרטי לשם המשפחה הפך את זה למשהו שאי אפשר להפריד ביניהם. הייתי מיכלרום בכל מקום, והרבה פעמים רק רום. עוד הרבה לפני שהתחתנתי כשכולם סביבי החלו להתחתן היה נראה לי מוזר מאד שנשים מחליפות את השם שלהן וגברים לא. נוספה לזה גם אידיאולוגיה פמיניסטית שהלכה והתגברה עם השנים אז בכלל זה הפך להיות ענין די רציני אצלי ברמה האישית. ואז הגעתי לתכנית ללימודי מגדר. תכננתי לכתוב דוקטורט על נושא אחר לגמרי, אבל בשנה הראשונה נפלתי במקרה על קורס שעסק בנושא "שפה ומגדר", בעיקר כי התאים לי במערכת השעות, וגם היה נשמע מעניין.. המרצה של הקורס ד"ר מוחמד אמארה בחר באותה שנה את הנושא "NAMING" להיות נושא אב וביקש מכל אחת ואחד לחשוב מה היו רוצות לחקור תחת הנושא הזה. מבחינתי זה היה ברור שאני רוצה להבין יותר טוב את השאלה איך זה שנשים מחליפות את השם שלהן כל כך בקלות, וכשהצעתי לו שאכתוב את הסמינריון על זה הוא נתן לי אישור לצאת לדרך. בדיעבד סיפר לי שלא הבין כל כך מה אני מבקשת למצוא ומה הענין, אבל ראה שיש לי תשוקה וסקרנות גדולים ולכן חשב שנכון שאמשיך לברר. אני מודה לו על כך עד היום כי אלמלא הוא כנראה לא הייתי מגיעה לכאן.

איך הגעת לבחירה בהדסטרט?

כבר במהלך הדוקטורט הבנתי שאני פועלת בתוך שדה עשיר ומורכב, שיש פה נושא רגיש וטעון ושהשטח צמא לקבל מידע וללמוד, אבל אין לו מאיפה. לא היו מחקרים קודמים על הנושא, לא היה כמעט חומר שהתפרסם על הסוגיה הזו, למעט שני מאמרים שכתבו אורית קמיר ואומי מורגנשטרן (כל אחת בנפרד) על ההתפתחות של החוק. כל אישה שפגשתי שאלה אותי מה למדתי כבר ומה אני יודעת, וככל שהתקדמתי עם המחקר ולמדתי יותר ויותר הרגשתי שאני חייבת להעביר את הידע שצברתי חזרה לנשים שפגשתי ולהוציא אותו החוצה ממגדל השן. יש המון נשים וגברים שהנושא הזה מטריד אותן/ם והיו יכולים לעשות בידע הזה שימוש, אם רק היה נגיש להם. נראה לי מוזר שלא יצא עד היום אף ספר על הנושא ואין חומר בהישג יד, וחשבתי שספר לקהל הרחב, לא ספר עיון אקדמי, הוא הדרך הנכונה. ביוני 2009 חצי שנה אחרי שקיבלתי אישור על הדוקטורט חתמתי על שני חוזים עם שתי הוצאות ספרים. אחד ספר עיון באנגלית שכתבתי יחד עם המנחה שלי בדוקטורט פרופ' אורלי בנימין ויצא לאור בשנת 2011. Feminism, Family and Identity in Israel: Women Marital Names (Palgrave Macmillan)

איורה המקסים של אלונה מילגרם לספר

החוזה השני היה עם הוצאת הקיבוץ המאוחד, לספר בעברית שאמור היה לצאת בסדרה שערכה אז ארנה קזין, שנקראה "כעת". התחלתי לעבוד על כתב היד עם ארנה, ובמקביל יצא הספר באנגלית, ילדתי עוד ילד, לימדתי, עבדתי והחיים עצמם… לקח לי הרבה זמן להשלים את הטקסט בעברית, כי זה בעצם היה לכתוב את הדוקטורט מחדש. עד שסיימתי, החליטו בקיבוץ המאוחד לסגור את הסדרה, ונמסר לי שלאור הקיצוצים הספר לא יוכל לצאת לאור.

יצאתי לחפש שוב הוצאת ספרים, ומצאתי. חתמתי על חוזה חדש, התחלתי לעבוד עם עורכת חדשה, חשבנו על הספר מחדש, וכתבתי אותו שוב. כשסיימתי אחרי עוד כמה שנים, ועוד ילד שנולד בדרך, התחלף המנכ"ל בהוצאה, התחלפה העורכת הראשית והחדשים לא הבינו מה יש בספר הזה. שוב שוחררתי לדרכי ואז הבנתי שאין ברירה אלא להוציא את הספר לבד.

זה היה לפני שנה וחצי בערך, והדסטארט היה נראה כמו הדרך הנכונה להשלים את המסע. האמנתי שיש שם בחוץ מספיק אנשים שיהיו מוכנים לרכוש עותק מראש ולתמוך בפרויקט, ואני מקווה שלא אתבדה.

מה בין הספר הזה לספר הקודם?

הספר הקודם הוא ספר אקדמי, מנוסח בשפה מלאת ז'רגון סוציולוגי פמיניסטי מתודולוגי אמפירי ותיאורטי לפרקים. הוא יצא בכריכה עבה, תומחר אז בכ- 100$ וזה מראש לא ספר שיכול להגיע להרבה א/נשים. הספר הזה, הוא אחר לגמרי, הוא כתוב בעברית לא אקדמית, פונה לקהל רחב, אינטליגנטי וסקרן כמובן, אבל לא חייב לשלוט בשיח הסוציולוגי. יש בו איורים מקוריים וישולבו בו סיפורים חדשים מאנשים מכל הקשת הרחבה – הרבה מעבר למה שהופיע בדוקטורט. החלק הזה עוד לא הושלם ונגיע אליו רק לאחר שנשלים את הגיוס, אבל התכנית היא להציג בשמות מלאים סיפורי שמות מגוונים לא רק של נשים, גם גברים, לא רק יהודיות, לא רק הטרוסקסואליות, לא רק חילוניות. גם נשים גרושות ונשואות בשנית, גם ילדים שגדלו עם שני שמות. זה הבדל גדול מהספר הקודם ומהדוקטורט שאותם כתבתי עם שמות בדויים (משום שהבטחתי למרואיינות שלי אנונימיות כנהוג במחקר אקדמי, ולא הבנתי אז שזה בלתי אפשרי במחקר שהנושא שלו הוא שמות. לא ידעתי בהתחלה עד כמה גדולה החשיבות של השם הספציפי ומאפייניו).

ספרי על שיתופי הפעולה שמתרחשים בתהליך הוצאתו של הספר?

אחרי שהבנתי שלא אוציא את הספר עם הוצאה ממוסדת, הבנתי גם שלא אוכל לעשות את זה ממש לבד, כי יש לי עבודה במשרה במלאה, וארבעה ילדים, וחיים שאין בהם מקום להכניס סיכה. חיפשתי שותפה לדרך ומצאתי את גלי בסודו שיש לה ניסיון בקמפיינים של גיוס המונים וגם בכתיבה ובהוצאה לאור של ספרים. גלי היא השותפה שלי לפרויקט הזה היום, ויחד מצאנו את אלונה מילגרם, המאיירת, ואת הוצאת נוצה שגם היא מנוהלת ובבעלות שתי נשים שעבדו שנים רבות בעולם המו"לות. בלי להתכוון יצא שיש כאן קבוצה של נשים שנקשרה לפרויקט הזה. וכל אלו בנוסף לעשרות סטודנטיות שלימדתי לאורך השנים ונחשפו למחקר שלי, ולחברות ועמיתות רבות שהיו שם איתי מתחילת הדרך ליוו ותמכו מאז ועד היום בכל הגלגולים.

מיכל, המון הצלחה עם הספר ועם המיזם בהדסטארט!

 

 


מדריך קרן כהן למעבר לתרבויות מגוונות….

היום בפועלות ברשת מתארחת פמיניסטית מקסימה שהכרתי כאן בבוסטון. קרן כהן, מוכרת לכל מי שפעילים במעגלים של ישראליות וישראלים והקהילה המקומית מאחר והיא עוסקת בתחום מאוד חשוב שבישראל אין אליו מודעות מספקת – מגוון: diversity היא יועצת לתחום כמו גם לתחום הנגשה תעסוקתית לאנשים שיש להם צרכים מגוונים. קרן הסכימה לחלוק מהידע שלה אודות ההבדלים התרבותיים הקיימים במעבר למדינה חדשה. הריאיון אתה מעניק טיפים רבים בכל הקשור למעבר מישראל למדינה אחרת, ומתאים במיוחד למי שחושבות וחושבים לעשות קפיצה ארוכה, או קצרה לחו"ל.

 

היי קרן, תודה רבה על המפגש והנכונות לחלוק מהידע שלך. מה להבנתך הנושא הכי חשוב במעבר לארץ חדשה, בכל הקשור לפיתוח שיחה עם אנשים שאיננו מכירות?

אני אפתח ואדגיש עד כמה לאשים בתרבויות אחרות, מזג האוויר הוא נושא שאפשר להעמיק בו, כאילו שהוא הנושא הכי חשוב בחיים. כשמישהו מגיע למדינה אחרת הוא עלול לחשוב שמשהו לא בסדר אתו, מאחר ואנשים מסוגלים להתעמק שעות בנושא. גם כאשר מתרחשים אלף דברים בחדשות, יש הומלסים שישנים בבוקר בחוץ והמון נושאים של חיים ומוות בסדר היום הציבורי – ועדיין אנשים ידברו על מזג האוויר. מומלץ לישראלים להפנים ולהבין את זה, כי אצלנו זה לא אותו הדבר.

מה עוד נחוץ כדי להיערך לשהות בארץ אחרת?

נושא חשוב הוא החגים. רוב העולם מזכיר את החגים של רוב הדתות. החגים הם צרכנות בלתי נלאית של קישוטים, עטיפות ומתנות ויחד עם זאת בחגים עשויים להרגיש בדידות גדולה.

מה שכיף בחו"ל הוא סופי השבוע הארוכים. מלבד זאת שיום ראשון הוא יום חופש,( שישי הוא יום עבודה מלא) הגאונות של השיטה הקפיטליסטית היא שאין תאריך מדויק לחלק מהחגים אלא קובעים למשל- יום שני השני בחודש ינואר…ואז החג מתפרש על פני 4 ימים. יש הרבה מאוד זמן פנוי. הדרך להתעדכן בתרבות החגים ולדעת להיות מנומסים ולברך אנשים בצורה ראויה היא להרכיב לוח שנה של מועדים מקומיים כדי להיות בני-תרבות ולא להרגיש חריגים ומוזרים.

החגים הם דוגמה אחת לאופן שהחיים כאן מתנהלים ביחידות מדידה ומידה שונות לחלוטין משלנו. את התאריכים כותבים הפוך, למשל 1.12.18 זה השניים עשר לינואר! שלא לדבר על כך שלפחות האמריקאים חיים ומתכננים כמעט הכול שנה קדימה. אחת השאלות הנפוצות היא: איפה תבלו בחופשה הבאה.

הסקלה של יחידות צריכה שונות לחלוטין מישראל- פאונד ולא ק"ג, צריכת דלק במייל לעומת קילומטר, מידות של מיטות KING QUINE, (לשמיכות אין, בכל מקרה, ציפות, אולי במקרה אפשר למצוא DUVE); או איך למדוד גובה באינצ'ים, או משקל של חפצים; מידות נעליים שונות בכלל ובין נשים וגברים ועוד. כמעט הכול הפוך…. מומלץ להכין סקלה כתובה, כי כל הזמן צריך לעבור בין הטרמינולוגיה שלך למקומית.

אחד הנושאים ששמתי אליו לב, הוא השוני ביחס למרחב האישי תוכלי לספר בכמה מילים על נושא זה?

רוב תרבויות העולם לא מדברות עם הידיים. הישראלים מתאפיינים בכך שהם בדרך כלל לא שומרים על המרחב האישי ולא פעם מעוררים כעס או אגרסיה מצד הסובבים.

לא פלא שרוב העולם אימץ את המילה "חוצפה" ביטוי שאין לו תרגום ייעודי, אלא התנהגות ייחודית לעולמנו. להבין את המקור של הצורך של אנשים אחרים במרחב אישי זה מהות היחסים בין בני אדם בעולם הרחב. המרחב האישי משקף את רמת הקשר, רמת הכבוד המקצועי שרוכשים לך, רמת הסטיגמה – התיוג כבן או בת תרבות, ולכן צריך להסתכל על זה בצורה עדינה ולהבין שלכל אדם יש לתת את המרחב הגופני שלו וגם את המרחב הנפשי שלו – בניגוד לתרבות הישראלית, לא שואלים שאלות שאינן מובנות ולא מחפשים לדעת על בן אדם מעבר למה שהוא מוסר. לא מזכירים לאדם תשובה שהוא נתן כדי לא לתפוס אותו במילה. מהלכים על חוט דק, גם בין קרובים ובני משפחה. בעולם העבודה זאת אקסיומה על אחת כמה וכמה. כי אין צפייה ליצרית קרבה אישית באזור מרחב העבודה.

יהיו תרבויות שאנשים ישכילו להבין שצריך להכיר את השותפים שלך, הם יעשו את זה מחוץ לשעות העבודה במרחב שהוא קשור – לא בבית, בבר, והם יצטרכו לשתות הרבה מאוד כדי להצליח להתקרב ולצאת מגבולות המסגרת המקצועית של עצמם.

גם באירועי חברה, תופתעו לגלות שהשתייה היא הכלי הראשון במעלה כדי לאפשר לאנשים להיפתח. ותמצאו את עצמכם בסיטואציות הזויות שהמנהל הכי בכיר, או המדען הכי רב חשיבות בתגליותיו משתטים על כדי איבוד קשר עם המציאות, ואף אחד לא מהרהר בזה או זוכר להם את זה לרעה יום למחרת, כאשר נפגשים שוב במרחב העבודה.

להבדיל מישראל, במרבית המקומות, לא מקובל לבזבז שניה בזמן יום העבודה על שיחות סרק. הרעיון של קפה במסדרון בדרך כלל אינו מקובל.

אנשים מדייקים בזמן הארוחה שלהם. ב-12 כולם נוהרים כמו רובוטים לקפיטריה, ממעטים לשוחח גם בזמן הארוחה או בתור ומקצים לתזונה המדודה מקום כדי להמשיך לעבוד ולא להכביד על הגוף.

  • סרטון מצחיק של השגריר האוסטרלי על התרבות הישראלית

תוכלי לתאר לי את אופי המפגשים כאן עם אנשים?

מפגשים אישיים בין שכנים, או בין מכרים, או בני משפחה מקומיים – גם הם נשמרים בגבולות מוכרים. פותחים יומן הרבה הרבה זמן קודם לכן, קובעים פגישה ומראש מגדירים את אופיה או לאיזה סגנון של אוכל לצפות. כשמישהו פוגש אותך ואומר בו ניפגש לקפה לפעמים הכוונה היא סתמית אז אל תצפו לפגישה. כשמזמינים הכול צריך להיות מאוד ברור מאיזו שעה עד איזו שעה. אין הפתעות. לפעמים עד רמה שישאלו אותך אם תאכל בורגר או נקניקיה. כשתגיע תבין שלא פותחים שולחן כמו בישראל ויש בדיוק אותה כמות לכל אחת ואחד ואין מקום לביס נוסף. ההבדלים האלו קיימים גם אצל יהודי התפוצות. אם אתם נוטים לחשוב שיש בינינו איזה שהוא דמיון תתפלאו לגלות שיש חוסר הבנה מהותי בין התרבות היהודית והישראלית וצריך לעבוד מאוד קשה כדי להבנות את הקשר.

תוכלי לומר לי כמה מילים על תרבות הצריכה?

רוב העולם כידוע אוכל בשעות אחרות מישראל. מקפידים על ארוחת צהריים קלה וזמן הארוחה הגדולה – ניתן לו מקום מאוד מכובד כזמן פרטי שאסור לאף אחד להטריד אותך, לא בפרסומות, לא בשאלות ממקום העבודה, הורים של חברים ובני משפחה. בשש-וחצי אוכלים. כאימא, אין פה שום חמלה, ואף אחד לא יציע למישהו שבמקרה נקלע לזמן הזה להישאר לאכול (דינר). כמו כן גם אצל ילדים המתארחים זה אצל זה. המזון שאוכלים ברוב העולם, בשונה מישראל הקטנה, מכיל הרבה מאוד משמרי מזון כי השינוע ממקום למקום היה ועודנו גדול יותר, מזג האוויר משתנה ממדינה למדינה – לכן המזון מותאם להיות על המדף מינימום שלושה חודשים. צריך להבין שיש מחיר בריאותי למשמרי המזון שהגוף שלנו מקבל וזה דורש חיפוש מקומות שמחזיקים מזון טרי שבושל באותו יום, או לחם שנאפה באותו שבוע בנרות. דורש הרבה מאוד התמסרות למטבח מאשר בישראל כאשר קל למצוא מזון טרי מבושל גם הביתה.

המחיר הוא במשקל, אנחנו העלנו כאן במשקל ולקח הרבה זמן להוריד חזרה. צריך להיות ערוכים להבין שהגוף עובר שינוי שצריך להיות מוכנים לו. גם הטעם של המזון היבש אינו דומה בשום צורה למה שאנחנו מכירים. הרבה ניסוי וטעיה הרבה זריקת כסף לפח ולוקח זמן עד שמוצאים את הדרך לקנות את המוצרים הספציפיים בסופר ספציפי או לחלק את הקניות למספר מקומות.

שמת לב ליחס שונה לחיות כאן?

המקום שניתן כאן לחיות הוא רציני יותר, כדי לקבל אפילו ארנבת, חייבים להתחייב לטפל בה, אם אתה לא רוצה אותה, עליך לוודא שמשפחה אחרת תקבל אותה.

בכל חנות, יהיה בחוץ מים לכלבים. ויכבדו אותם. וצריך לתת לכלב כבוד.

אם לא מתייחסים לכלב בכבוד, זה יהיה פגיעה בכבוד. מה שבישראל לא קורה. אלו דברים שמעידים רבות על האדם. אם לא תגידי שלום לכלב, את עלולה לאבד את הקשר הידידותי עם בעליו.

מה בדבר זכויות נשים?

מאחר ואין כאן חוק חינוך חינם מגיל שנתיים, נשים נאלצות פעמים רבות להישאר עם הילדים בבית וגם מסגרות כמו ג'ימבורי או גני משחקים הם מאוד מוגבלים בגלל הבדלי מזג האוויר לאורך השנה וכל פעילות שמוצעת על ידי גוף ממלכתי היא לשעתיים בלבד. גם זה משתנה כל שמונה שבועות, כך שהאימהות מתורגלות להיות מזכירות אישיות שנאלצות לחדש את הרישומים של הילדים בחוגים, בפעילויות, לתכנן בעצם את השנה הבאה. כבר עכשיו אני מתכננת את כל 2019. כל הזמן הכל מתוכנן לעתיד.

מה תוכלי לומר על האופן שבו תרבות השיח שונה?

יחס מכבד לשני זו חובה. אין להיכנס לדבריו של השני. אם מישהו מתחיל לספר לך בפרטי פרטים דבר מה, תאלצי להקשיב לו.

אף אחד לא ייקח אותך לעבודה, אם לא יהיה לך מקור מפנה: REFERENCE למישהו שאתה מכיר. חשוב להכין את הקרקע. מישהו צריך ללחוש על אוזנך שהוא מכיר אותך באמת כדי שיקראו את הקורות החיים שלך. פרוטקציה זה מסט ולא נחשב דבר רע. גם בקורות החיים מפוצצים בהצלחות ומגזימים בפרטים.

מה מוסר התשלומים כאן?

חשוב לכל מי שחושב להתגורר במדינה אחרת להכיר את המושג – היסטוריה של אשראי (credit history). מירב הרשויות במדינה מחוברות ואוספות מידע על היושרה וההקפדה על הכללים והחוקים. כמות הטופסולוגיה שנדרשים למלא בעת רישום לאי אילו מהגופים שנותנים שירותים היא בלתי נדלית וצריך לתכנן מראש את קיזוזי המס ואת יכולת העמידה לפרוע חשבונות, הרבה זמן לפני שניצלת אותם בפועל. אתה צריך לנבא כמה תרופות תצרוך ברבע השנה הבאה ולשים בצד כסף כדי לכסות על ההוצאות ואם לא ניצלת הכול תוכל להעביר רק חלק מהכסף ואת חלקו תאבד. תכנונים כאלו נדרשים בהרבה מהגופים ואנו הישראלים שרגילים שתמיד אפשר לדבר עם איזה פקיד שיכסה על הטעות שעשינו מגלים שאין פרצות בכללים.

כמה מילות סיכום?

בסופו של יום צוברים הרבה חוויות – אבל צריכים להגיע מוכנים לשונות ולכבד אותה.

 


זהב שחור

אניסה אשקר היא בין היוצרות המרתקות והנועזות שהכרתי. מדובר באמנית ילידת עכו. בוגרת המדרשה לאמנות בית ברל, ולימודי אמנות במכללה האקדמית גליל מערבי.  זוכת פרס משרד החינוך והתרבות לאמנית צעירה 2007 ופרס מצוינות באמנות של המדרשה לאמנות בבית ברל.
עבודותיה של אשקר נוגעות בסוגיות של מגדר וזהות נשית פלסטינית-ישראלית תוך שימוש חוזר ונשנה בקליגרפיה בשפה הערבית. זאת, בכיתוב המופיע על הפנים, על הגוף או על פריטי הלבוש.
פגשתי את אשקר לראשונה לפני כעשר שנים, והצעתי לה להשתתף בתערוכה קבוצתית העוסקת בתנועת הפנתרים השחורים בישראל, אותה הייתי אמורה לאצור במוזיאון רמת גן.
על הפוליטיקה שליוותה את הכנת התערוכה ואת בביטולה ניתן לקרוא במאמר "פנתרה שחורה קובייה לבנה: התערוכה שלא הייתה" בספר תרבות חזותית בישראל, בעריכת נועה חזן וסיון רג'ואן שטאנג (הקיבוץ המאוחד, 2017).
בשעה שהתערוכה עצמה לא יצאה אל הפועל, היה מרגש לראות עבודה של אשקר מתוך הסדרה "האלופה" (2004) מתנוססת על כריכת הספר.

 

סדרה ספציפית זו הייתה אמורה להיות בין היצירות בתערוכה שביקשה לפתוח את החלל המוזיאוני לשיח פלורליסטי, באמצעות מבט המבנה מחדש את המרחב הציבורי והאמנותי בישראל; לבחון את העשייה החברתית-פוליטית של הפנתרים השחורים במרחב הציבורי, מתוך צומת ההקשרים הייחודית של זהות, מעמד, לאומיות, אתניות ומגדר.

להלן, מספר מילים, מתוך הטקסט שכתבתי על יצירתה של אניסה אשקר לתערוכה:

בסדרת עבודות הצילום "האלופה" מופיעה אשקר לבושה בחולצה שחורה עם כיתוב "מוחמד עלי" בכתב ראי בשפה הערבית, כשלידיה כפפות אגרוף אדומות מעור. בתמונה אחת, ידה השמאלית נשלחת קדימה בתנועת אגרוף כשפניה מביעות מאמץ. בתמונה שנייה, ידה הימנית מוטחת למרכז התמונה, כמו אל עבר פני המתבונן, כשהיא מסתירה את פניה.
בחרתי בעבודות אלו על מנת לסמן את האופן שבו מחאה, מתקופות שונות ומיקומים שונים מגדרית ואתנית, יכולה להיות מבוטאת בדימוי בעל אופי דומה. במקרה זה, דימוי היד הקפוצה לאגרוף ששימש את תנועת הפנתרים השחורים בשנות השבעים כביטוי לעוצמה, מחאה ומוכנות להתאגד ולהילחם יחדיו כקבוצה חברתית מובחנת אתנית עבור צדק חברתי.
בשעה שפעולה שנועדה לקדם שוויון וצדק מגיעה – בדרך כלל – מתוך מערך חברתי ספציפי הכולל מאפיינים מובחנים של אתניות ולאום, סמלים משותפים המסמנים מחאה מתכתבים זה עם זה באופן המעלה שאלות על אופיו של המרחב הציבורי שבו הן ממוקמות.
דימוי האגרוף המונף הוא מסמן שצבר משמעות היסטורית במרחבים שונים, כביטוי לסולידריות, עוצמה, התנגדות ומאבק.
ניתן למצוא אותו בפסלונים וחריטות מתקופות קדומות וכן בתקופה המודרנית, בעיקר כסמל של קבוצות מיעוטים, בהם מאבקם של השחורים להגדרה עצמית ולשוויון בארה"ב; מאבק שהיווה מקור השראה לתנועת הפנתרים השחורים בישראל.

הדימוי של אשקר הוא מסמן של מחאה ושל כוח. הוא פועל לייצר נוכחות אמנית מתריסה השולחת – באופן סימבולי – אגרוף לפרצוף הצופה בה, דבר המתעצם בניגודיות הצבע האדום אל מול הצבע השחור. אשקר, המבקשת לפרוץ את גבולות השקיפות, כמו מכריחה את העומדים מולה להכיר בנוכחותה, בקיומה כפרט וכחלק מתרבות ערבית המסומנת בקליגרפיה על חולצתה.
בה בעת, דמותה הנשית בפוזיציה של לחימה מייצרת דקונסטרוקציה והזרה למיתוסים ולסטריאוטיפים הקשורים ביופי ובפסיביות נשית. זאת, מתוך הנכחה מרחבית של זהות נשית לוחמת המזדהה – באופן הפוך – עם דמותו של מוחמד עלי, המתאגרף היחיד שזכה באליפות העולם שלוש פעמים; מי שהושפע ממלקום אקס, בחר להפוך למוסלמי ופעל חברתית מחוץ לזירת האגרוף להעלות למודעות את אפליית השחורים ולפעול לקידום השוויון בין בני האדם.

ביום העיון שהתקיים להשקת הספר במכללת שנקר, הביעה מבקרת האמנות הפלסטינית, ד"ר עאידה נסראללה תמיהה על כך שאשקר מוכנה להיות "מנוכסת" על ידי אמניות יהודיות ולהשתתף בספר שאינו מתמקד באמניות ערביות.
בניגוד לדעה זאת, ניתן לראות את בחירתה שלה אשקר להשתלב במרחב התרבותי-אמנותי בו היא חיה כאמירה על יכולתה להביא את עצמה כפי שהיא, מבלי לוותר על מרכיבי מורשתה התרבותית; להצהיר על זהותה באופן פומבי בחייה ובאמנותה. להנציח את עצמה ביצירת אמנותה ולהציג את שפת אמה בכתב על גופה ועל פניה מדי יום.
בחירתן של עורכות תרבות חזותית בישראל, חזן ורג'ואן שטאנג בדימוי "האלופה" לכריכת הספר מאפשרת לסמן את מסגרת הדיון הפמיניסטית והרב-תרבותית, בה פועל כתב היד. כך גם את האופן בו האנתולוגיה מייצרת קריאה ביקורתית המעלה לדיון את המורכבות של התרבות החזותית בישראל.
אופיו הייחודי של הספר תורם לכך שייצוגה של אשקר על כריכתו אינו הופך לסמן של אובדן כוח וכניעה לזהות ישראלית הגמונית.
במקום זאת, מורשתה של האמנית מועצמת מתוך היצירה עצמה; דבר הבא לביטוי בהנכחה הפיזית והממשית של עצמיות ערבית נשית בועטת, המייצרת מפגש ודיאלוג עם המרחב הציבורי בו היא פועלת.
היכולת לייצר ייצוג חזותי המתכתב עם סמל של עוצמה ומחאה, הבא לידי ביטוי במרחבים שונים של אקטיביזם בעבר ובהווה, מהווה כשלעצמה מפגן של נוכחות וכוח.

כוח זה בא לידי ביטוי גם בתערוכתה היחיד של אשקר "זהב שחור" העומדת להיפתח ב-27/12/17 במוזאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח בבאר שבע.

התערוכה משלבת בין ציורים ותצלומים, וכוללת גם מייצבים העשויים מחול, תמרים ועלי זהב שנוצרו במיוחד לחלל התערוכה הייחודי.

התערוכה מתחקה אחר חוויות מימי ילדותה של אשקר, המשפחה שבה גדלה והמפגש בין התרבות האסלאמית עם תרבות אירופה הקלאסית.
מומלץ בחום!


סופשבוע מול המראה

לתעשיית היופי השפעה עצומה על דימוי הגוף. בעיקר בכל הקשור לבנות נוער ונשים:

91% מהנשים לא שלמות עם גופן ועושות דיאטה כדי להשיג את מבנה הגוף האידאלי מבחינתן!
70% מבני הנוער מגדירים את דימוי הגוף האידאלי ככזה התואם את מה שהם רואים במגזיני אופנה.
5% מהנשים ניחנות בממדי גוף הדומים באופן טבעי לאלו המוצגות במדיה.
650 מיליארד דולר צפויים להיכנס לכיסה של תעשיית הרווחה מדי שנה.

לציון חמש שנים לחקיקת החוק, yes דוקו מקיים סופשבוע, מה-28.12 עד ה-30.12, המוקדש לסרטים על דימוי גוף והקשר בינו לבין הפרעות אכילה.

כזכור, חשיבותו של "חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות", הנקרא גם "חוק הפוטושופ" בפעולתו האקטיבית נגד מודל הרזון המועצם בתעשיית היופי באמצעות דוגמניות בתת-משקל ושימוש בפוטושפ.
החוק מחייב דוגמנים ודוגמניות להציג למעסיקיהם אישור רפואי המעיד כי משקל גופם תקין. הוא אוסר על העסקתם של מי שנמצאים ונמצאות בתת-משקל ומחייב פרסומות לציין מפורשות אם וכאשר נעשה שימוש בתוכנת עריכה להצרת היקפי הגוף.

הצגת נושא דימוי הגוף

להלן תקצירי הסרטים ושעות ההקרנה:

מקומרות | Straight/Curve: Redefining Body Image
בכורה: יום שישי, 29.12, בשעה 22:00 ב-yes דוקו וב-yesVOD.
הסרט הדוקומנטרי "מקומרות" בוחן את האופן המעוות שבו תעשיית האופנה והבידור מציגות את הגוף הנשי ומנסה להגדיר מחדש את "אידאל היופי" המציאותי. הסרט מציג את סיפוריהן האמיתיים של נשים שונות, לצד שיחות עם דוגמניות מכל המידות, סוכני דוגמניות, מעצבי אופנה, תסריטאים וצלמים.

מודל יופי בלתי ריאלי. מתוך הסרט "מקומרות"

מתוך כך, הסרט מנסה ליצור תנועה שתגדיר מחדש את משמעותו של היופי, תוך יצירת מודעות לסטנדרטים המסוכנים והבלתי-ראליים הקיימים כיום.
בימוי: ג'ני מקוויל (60 דק', ארה"ב, 2017)

השפעת הפוטושופ על מודל היופי. תמונת מסך מתוך הסרט "מקומרות. STRAIGHT/CURVE: REDEFINING BODY IMAGE

אמה רוצה לחיות | Emma Wants to Live
בכורה: מוצ"ש, 30.12, בשעה 22:00 ב-yes דוקו וב-yesVOD.
סיפורה הטראגי נערה צעירה בשם אמה הנאבקת במחלת האנורקסיה ומצלמת את התמודדותה עם המחלה. הסרט – הלא פשוט לצפייה – מתאר את התדרדרותה של אמה ומציג בלוגים מצולמים בהם תיעדה אמה את עצמה.

לאחר שידור הבכורה של הסרט בהולנד, הוא עורר זעזוע רב בקרב הציבור ההולנדי. אחוז הצפיות הגבוה והרעש התקשורתי הובילו לשינוי במערכת הבריאות בהולנד בכל הקשור לטיפול בהפרעות אכילה.
בימוי: ג'סיקה ולריוס (46 דק', הולנד, 2016)

גוף של ברבי | Omg: My Barbie Body

בכורה: חמישי, 28.12, בשעה 22:00 ב-yes דוקו וב-yesVOD.
הסרט עוסק באובססיה ובהתמכרות של נשים שיעשו הכל כדי להידמות לבובת ברבי, על ממדיה הבלתי ריאליים. ההתמכרות לדימוי מוצגת מתוך מעקב אחר מי שכל חייהן מוקדשים לניסיונות להידמות לבובה באמצעות ניתוחים, איפור, לבוש ודיבור.

שנאת העצמי ואימוץ טוטאלי של הדימוי

הסרט מציג כיצד הבובה הפופולרית משפיעה לא רק על ילדות קטנות ברחבי העולם, אלא גם על דימוי הגוף המעוות של נשים בוגרות, זאת מתוך הצצה לחייהן הלא פשוטים של מי שמתחבאות מאחורי הדימוי הבובתי.


%d בלוגרים אהבו את זה: