קטגוריה: ספרים גבירותיי

להעיר ולהתעורר עם הספר "ערות"

מפגש שיח עם האמנית שירה ריכטר בעקבות הפרק שלה ברב-המכר של תמר מור סלע – "ערות"

erotקתרין מקינון משתמשת בתיאורית אפקט הפרפר כדי לתאר כיצד לפעולות קטנות לקידום שוויון זכויות לנשים יש את הכוח לייצר שינוי חברתי משמעותי ורב ערך. חשבתי על הפרפרזה הזאת בהקשר לספרה החדש של תמר מור סלע "ערוֹת" (ידיעות ספרים, 2017) מתוך הבנה שמדובר בספר שבכוחו לחולל שינוי בתפיסת המיניות הנשית ולהשפיע על הקוראות – בעצם האקט הפשוט לכאורה של דיבור על מה שהינו – בדרך כלל – בחזקת בלתי מדובר.

הספר, המורכב מעשרים ושלושה מונולוגים של נשים המדברות בצורה פתוחה וגלויה על מיניותן, הפך תוך זמן קצר לרב-מכר, וכבר מכר למעלה מ- 30,000 עותקים.
גם בערב החגיגי שהתקיים לרגל צאתו של הספר לאור בספרייה למדעי החברה באוניברסיטת תל אביב, האולם היה מלא מפה לפה וכלל נציגות מרשימה של דמויות מוכרות מעולם התרבות, המחקר והשיח הפמיניסטי.

בעקבות הערב, ביקשתי מפרופ' דפנה הקר, משפטנית וסוציולוגית פמיניסטית, המתמקדת במחקריה בתחום משפחות בישראל ופועלת למען זכויות נשים, שהנחתה את האירוע, לסכם את התרשמותה מהספר:

"ההצלחה המסחרית של הספר היא רק עדות חיצונית לטיבו. ההצלחה האמיתית של הספר היא פנימיותו ששבתה אותי עוד לפני שראיתי את שמו מתנוסס בראש הטבלה בעיתון הארץ. תמר הצליחה להפגיש אותי עם 23 נשים באופן אינטימי, כנה, ומורכב – כשכל אשה היא עולם ומלואו שלא קורס לאידיאליזציה של מיניות או לכאבים שפעמים רבות מדי מלוות אותה. מעליזה ידעי, הסבתא בת ה-65 שאוהבת לעשות אהבה עם בעלה בסלון, דרך אסתי זקהיים האמיצה שנאנסה בצעירותה, רננה חורש שכבר עשור מתנזרת, וקטי קמחי ולדמן שאחרי שנות טנטרה ארוכות זרקה את ספר ההוראות – כל אשה מביאה את עצמה, בעזרת תמר, מספרת, חושפת, חושבת, משתפת – וביחד הן יוצרות מניפת נשיות מהממת בחכמתה ובעוצמתה, בשוני ובדמיון שבה."

מה שניתן לכנותו כאפקט המניפה, עליו מדברת הקר, הוא חלק מבסיס החזון העומד פועלות ברשת; מתן במה לקולותיהן של נשים ממגוון תחומי החיים. מתוך התייחסות לכך שנשים מגיעות ממקומות שונים, יש להן סיפורים שונים ומאבקי שחרור שאינם בהכרח חופפים זה את זה אך נעים על ציר אחד – שחרור ושוויון לנשים.

כוחו של הספר "ערות" מצוי לא רק במקוון קולותיהן של נשים שהוא מעניק להן במה, אלא בעיקר בשל היכולת לשבור טאבו חברתי; להעז לעסוק במה שהינו עדיין, במידה רבה ובאופנים שונים, בחזקת הבלתי מדובר: מיניות נשית המתוארת דרך מבע עיניהן של נשים ומתוך סיפורי חייהן שלן. פרקטיקה זאת חשובה במיוחד בחברה שהמיניות מתוארת ונראית בתרבות התקשורת שוב ושוב דרך מבע העין הגברי – מעין מבט מדוזה המקפיא נשים לכדי אובייקט עינוג למבט המתבונן בהן. מכאן כי החשיבות במתן הבמה למגוון נשים המספרות על מיניותן מתקיימת גם מעצם האקט של לקיחת חזקה מחודשת על העונג, על החוויה ומשמעותה ועל כינון הזהות העצמית הנשית בעולם.

לרגל צאתו של הספר "ערות" לאור, בלוג פועלות ברשת מארח את האמנית, המרצה והאוצרת שירה ריכטר, שיש לה פרק בספר למפגש שיח על אמהות, אמנות מיניות והחשיפה שנוצרה בעקבות פרסום הספר.

להמשיך לקרוא


גוף נשים בתוך ומחוץ למירכאות

בין חוויה של דיכוי לשיח של שחרור בקריאה של קתרין מקינון ועמליה זיו

לרגל ספרה החדש והאופטימי משהו של קתרין מקינון המדברת על היכולת ליצור שינויים חברתיים מרחיקי לכת באמצעות צעדים קטנים של חקיקה, ולכל מי שאינן בקיאות בהגותה, טור קצר על משנתה המהפכנית של מקינון בכל הקשור להבנת הפוליטיקה של המיניות הנשית. בחרתי להציג את תפיסותיה החדשניות והחשובות של מקינון גם מתוך ההתייחסות הביקורתית להן, כפי שניתן לראות מכתיבתה של עמליה זיו עליה ועל פמיניסטיות היוצאות נגד הפורנוגרפיה.

קתרין מקינון פותחת את מאמרה, "מיניות, פורנוגרפיה ושיטה: 'הנאה תחת פטריארכיה'", בהצבעה על החפצה מינית כנקודה מכנסת המאפשרת לייצר אמירה על החוויה הנשית במציאות החברתית. מקינון מבקרת תיאוריות פמיניסטיות שמנתקות את המיניות מהקשרים חברתיים, יחסי כוח מגדריים ומצב היררכי בו נשים מוכפפות לגברים. בניגוד לתאורטיקנים המתבססים על מילים וטקסטים תוך ביטול הממד האמפירי של המיניות,* מקינון מתייחסת לנתונים ממקורות שונים, אותם היא מצרפת כנספח למאמר, ומציגה נתונים כמותניים מעוררי אימה אודות ממדי האלימות המינית כלפי נשים. מהנתונים אותם היא מביאה עולה כי למעלה מ-92% מהנשים בארצות הברית יחוו הטרדה מינית, וקרוב למחצית מכלל הנשים יחוו אונס לפחות פעם בחייהן.

להמשיך לקרוא


מעבר לרוח: ראיון עם מחברת הספר "מצילות"

מפגש שיח של ד"ר שלומית ליר עם הסופרת תמר לזר

דמויות נשיות עדינות הן חלק מהעולם הספרותי מקדמת דנא. ניתן לאתרן בספרות העברית ביצירות כמו "סוזנה הבוכיה" של אלונה קמחי, ובספרות העולמית, בדמויות אלמותיות כמו לורה וינגפילד, גיבורת המחזה "ביבר הזכוכית" שכתב המחזאי היקר לי כל כך, טנסי וויליאמס.
כוחן של דמויות אלו ביכולת לייצר הזדהות עם מצב שבו הנפש האנושית ניצבת במערומיה, כשהחרדה עמה היא מתמודדת אל מול המערך החברתי בכללותו – מונעת ממנה למצוא ולבטא את קולה, להתחבר לאנשים סביבה ולממש את זהותה כבת אנוש.

מצילות תמונת כריכהספרה החדש והמקסים של תמר לזר "מצילות" שב ומעלה תמה זו, של התמודדות אישה רגישה ושברירית עם מציאות שהיא מתקשה למצוא בה את מקומה. במרכז הספר, ניצבת דמותה של הדס, אישה בת שלושים, שעברה טראומה מינית בילדותה ומוצאת את עצמה בבגרותה עדיין גרה עם אמה ותלויה בה. גיבורת הספר, שאינה יכולה להכיל את המתרחש בנפשה חווה את העולם ואת האנשים סביבה כמשיגי גבול המאיימים לנפץ את עולמה השברירי.
מסעה של הדס למצוא את שפיותה ואת קולה עובר בתרגול פרקטיקות רוחניות הודיות מתוך בקשה למצוא מזור לכאב הנפשי באמצעות דבקות במדיטציות, ויפאסנה ותרגולים של ישיבה נוקשה בשתיקה. אלא שאלו רק מעמיקים את השסע הפנימי ואת חוויית הניתוק מהמציאות ומהעולם הרוחש סביבה.
האופן בו הספר מתאר חוויה של שבר עצמי בעקבות פגיעה מינית שאינה מפורטת, אך רוחשת ברקע למתרחש, ומתייחס לחוויות של שתיקה כהדהוד לשבר הנפש, מקשר אותו לתמה המרכזית של פועלות ברשת – השמעת קול כדרך לשחרור והשתתפות במרחב הציבורי.
פועלות ברשת שמחה לארח את המחברת תמר לזר, כדי לשוחח על תהליך כתיבה, הדמות הנשית הניצבת במרכז הספר והמסע של ריפוי עצמי אותו היא עוברת.

להמשיך לקרוא


'בגוף ראשון' בעריכת שלומית ליר – פדגוגיה פמיניסטית – פרופ' דפנה הקר

דבריה המרתקים של פרופ' דפנה הקר בערב לספר "בגוף ראשון" שהתקיים בספרייה למדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב

אני קראתי את הספר בגוף ראשון ביום שבת אחד, בלגימה אחת, בלי לעצור – סיפור אחר סיפור נסחפתי לעולמן של הכותבות – נדהמת מהנכונות שלהן לייצר מפגש בין שתינו – שבו רק הן נחשפות, רק הן מעזות, רק הן מוותרות, לא רק על המסכה האקדמית, אלא גם על העור – מזמינות אותי לגעת בנימי נפשן.

לי לקח הרבה יותר שנים, והרבה יותר ביטחון בתוך השדה האקדמי הפורמלי, כדי להתחיל ולהרשות לעצמי לסדוק את המסכה. רק סדקים צרים – אני עדיין נצמדת אליה, אוהבת את החוסן הרגשי שהיא מעניקה שלי, את התפקיד המקצועי שהיא מאפשרת לי למלא, את הכח שהיא נותנת לי בשדה ההיררכי.

מיכל אבנון, בסיפור החמישי בספר, "הנץ פקעות החשיבה: מהפרעה למסוגלות", מתארת באופן מצמרר את המפגש שלה עם האקדמיה:

"הכתיבה והמחקר האקדמי, המהווים את האמצעים לשיתוף ידע, דבקים בהפקת ידע המסתמך על קשב לוקלי ועיבוד סדרתי של מידע. ואני, בתוך ערוצים אלו, מבקשת להסביר מנגנוני חשיבה המתבססים על קשב גלובלי ועיבוד סימולטני של מידע.

לרוב אני קופאת, נחרדת. כיצד אוכל להרחיב את הלגיטימיות המחקרית ליצירת ידע אשר ייתפס כראוי להיקרא מדעי, כאשר הקולטנים של עולם המחקר מפותחים לאופני חשיבה סדורים? […]

התעלמותה של הסביבה האקדמית מדרכי חשיבה חליפיות מובילה להיעדר יכולת לנשום, להכיר בעצמי, לחוש באהבה. תחושת חוסר ההכרה מחלחלת לריק פנימי ויוצרת רצון להימנע ממגע אדם. דלקת בתאים, המורגשת תחילה באזור הגב העליון, החלק האחורי של הריאות. ואז חלל הראש גדל; תחושת האין מקבלת נוכחות וקיום בזכות מיגרנה. מיגרנה מקטינה את נוכחות המועקה הרגשית ומחזירה אותי לתחושות גוף בסיסיות; להכרה והודיה בקיומם של נשימה סדירה, של היעדר כאב. חזרה לתחושת העצמי." (עמ' 104-105)

 

המפגש הראשון שלי עם האקדמיה היה מאכזב ומאמלל. הלכתי ללמוד תואר ראשון במשפטים, באוניברסיטה העברית, כי היה ברור לי ולכל מי שסביבי שאני אהיה עורכת דין. גם כי אני בת לשני עורכי דין, וגם כי הייתי צעירה דעתנית שדיברה לא מעט על זכויות וצדק. לימודי המשפטים התגלו כלימודים משעממים ושטחיים בהשוואה למה שדמיינתי, והמרצים, בחלקם, התגלו כמורים יהירים, שלא מעוניינים בשיחה משום סוג שהוא. אבל אף פעם לא חוויתי את הפער הקיומי שמיכל אבנון מתארת. החל מהתואר השני, אפילו הרגשתי שהגעתי הביתה. התואר השני במסגרת מלגה של הקרן החדשה לישראל, באוניברסיטה בארה"ב שפיתחה תוכנית לזכויות אדם, ועוד יותר התואר השלישי בסוציולוגיה, כאן באוניברסיטת תל אביב, הציתו בי את חדוות העשייה המחקרית ואת הרצון העז ללמד. מההתחלה – הבנתי את השפה, הבנתי את הכללים, הבנתי את יחסי הכח, והיה לי בתוכם – בגדול – נח. לא שעשיתי אידאליזציה של המקום הזה – אני לא עושה אידאליזציה לשום דבר כעניין עיקרוני – אבל לא הרגשתי בפער משמעותי בין מי שאני לבין מה שהמקום הזה מאפשר לי להיות.

עם הגעתי לתוכנית ללימודי נשים ומגדר הדברים הפכו מסובכים יותר. באופן כללי, נשבעתי שלא להיות כמו המרצים שלי בתואר הראשון במשפטים. אבל אם בחצי התקן שלי במשפטים זה אומר לנסות להיות מעניינת, נגישה, ולא לעשות מבחנים מכשילים בכוונה, מה זה אומר במגדר, זו שאלה מסובכת יותר, ואני רוצה להתמקד בשאלה – מה זו הוראה אקדמית פמיניסטית?

לאורך השנים שבהן אני מלמדת בתוכנית היו מספר מפגשים בין המרצות ובינן לבין התלמידות סביב השאלה של פדגוגיה פמיניסטית. זה התחיל מההלם של חלק מהתלמידות בקורס 'פמיניזמים משפט וחברה' מהעובדה שיש בסוף הקורס מבחן, ועוד עם חלק של שאלות אמריקאיות. אותן התלמידות חשבו ששיטת הבחינה הזו היא לא פמיניסטית, כי היא לא נותנת מקום לביטוי אישי וכי היא מקבלת את הנחה שניתן לכמת ידע ולצמצם תשובות לתשובות אמריקאיות. מדבריהן עלה כי הן חוו פער בלתי נסלח בין האופן שבו הקורס התנהל – עם דיונים מאפשרים ומזמיני חשיבה וחיבורים בין האישי לפוליטי – לבין המבחן, שבסוף יכול לסכם את הקורס בציון המעליב 76.

אני לא מומחית לפדגוגיה בכלל ולפדגוגיה פמיניסטית בפרט. מדהים לחשוב שמרצים באוניברסיטה יכולים ללמד עשרות שנים, אלפי תלמידים ותלמידות, מבלי שאי פעם למדו איך ללמד ואיך לבחון – אבל זה כבר עניין רחב לדיון שלא ננהל כאן. אז בעקבות הביקורת של התלמידות קראתי קצת על פדגוגיה פמיניסטית, ובגדול ניתן למפות שתי גישות עיקריות לעניין פדגוגיה פמיניסטית באקדמיה:

לפי Webb, Allen, & Walker, בסקירה מ-2002, עיקרי הפדגוגיה הפמיניסטית באקדמיה הם:

  • העצמה – המטרה המרכזית של פדגוגיה פמיניסטית – קרי, דמוקרטיזציה של תהליך הלמידה ופירוק יחסי הכח בכתה. תהליך הלמידה צריך לשקף את תכני הלימוד הפמיניסטים – התלמידות אמורות לעבור תהליך של שחרור, שיתוף, פוטנציה, וביקורתיות – בכתה עצמה. תהליך מתן הציון, למשל, צריך להיות מדובר בכתה כחלק מיחסי הכח, ולהיות מופעל תוך הכרה במגוון פרספקטיבות ולא כהבניה של עמדת המורה כאמת המוחלטת.
  • שינוי של היחסים בין המרצה לתלמידות ליחסים הדדיים של לימוד ולמידה – התלמידות לוקחות אחריות על לימוד אחרות, והמורה לומדת גם היא. השתתפות משמעותית של התלמידות וחשיפה של המורה של הלבטים וההתמודדויות שלה, הן דרכי הוראה בכיוון הזה.
  • בניית קהילה – בכתה, ובין הכתה לעולם שמחוצה לה. לימוד קבוצתי ולימוד מעשי הן שתי דרכים מרכזיות להשיג את המטרה הזו.
  • חיזוק הקול של כל אחת ואחת מהתלמידות כמקור של ידע. פדגוגיה פמיניסטית צריכה למצוא דרכים לעודד תלמידות להשמיע את קולן במרחב הכיתתי.
  • כבוד למגוון בניסיון האישי – הבנה שכל אחת מגיעה עם ההיסטוריה והמטענים האישיים והקבוצתיים שלה, שיש להם משמעות, ושיש לתת להם מקום בתהליך הלמידה.
  • אתגור תפיסות מסורתיות – הכרה שכל שיטת לימוד משוקעת בתוך מבנים אידאולוגיים וערכיים. פדגוגיה פמיניסטית מחוייבת לשאול, לפתוח לדיון ולבקר כל מהלך שקשור להוראה וללימוד, לא להיות מקובעת למסורות מוסדיות קיימות, להיות רפלקסיבית לגבי עצמה, ולהעיז לנסות ולשנות.

גישה אחרת למהי פדגוגיה פמיניסטית אפשרת למצוא, למשל, אצל Carmen Luke, במאמר מ-1996. לוק טוענת שרוב העיסוק בפדגוגיה פמיניסטית מוביל אותנו למה שהיא מכנה "good girl feminism" – פמיניזם שמתכנס לmaternal nurturance-. מי שנשענת על פמיניזם תרבותי, פמיניזם של שוני, שרואה ב-care ערך מוסרי ראשון במעלה שצריך לחלחל גם לספרה הציבורית, לא תראה בכך בעיה. אבל מי שמוצאת את עצמה בזרמים פמיניסטים אחרים, ובוודאי בפמיניזם של כח, צריכה להיות מודאגת מהנטיה הזו. לוק מזהירה שיש כאן בריחה של המרצה מעמדת הכח, מעמדה מוצדקת וחשובה של אוטוריטה של ידע, והתחמקות ממנהיגות. שוב אנחנו מצופות להיות נחמדות, מכילות, אמפטיות – כמו בספרה הפרטית – לא לקחת לעצמנו את המקום של מקור ידע, סמכות ומנהיגות. לשיטתה של לוק, הקריסה של עמדת המרצה למקומות הנשיים-אימהיים האלה היא קטסטרופלית לא רק למרצה, אלא גם לתלמידות, שמאבדות את ההזדמנות להיחשף ל-role model של נשים שתובעות לעצמן מקום בעולם, שמסרבות להיכלא בדימויים צרים של מה זו אשה ומה זו נשיות, שפורצות גבולות של מה נחשב גברי ומה נחשב נשי, שמסמנות את האפשרות של נשים מלאות תשוקה, מרובות יכולות וכישורים, שרוצות ויכולות לשנות את העולם, ושמתעקשות על היותן מומחיות בתחום מסוים, שאחרים ואחרות צריכים להקשיב להן כדי ללמוד.

אני רוצה להוסיף ביקורת נוספת כלפי הגישה הראשונה. מניסיוני, פעמים רבות פדגוגיה פמיניסטית ששואפת להעצמה, להכלה, ולהקשבה, קורסת לוותרנות ולבינוניות. החל מבקשות דחיה בהגשת עבודות וכלה בטענות כלפי בחינות שלא מאפשרות לספר את הסיפור האישי – יש בלבול אצל חלק מהתלמידות ואצל חלק מהמרצות והמזכירות, בין העצמה לבין וויתור על השאיפה למצוינות אקדמית, בין שיעור חברה לבין שיעור בקורס אקדמי, בין כתיבה בבלוג לבין כתיבה אקדמית. תחרותיות, מצוינות, ואפילו יחסי כח, הם לא מושגים מוקצים מחמת מיאוס בעיני – יש להם משמעות מעצימה ורלוונטיות עצומה לרכישת ולהגדלת הידע האנושי. כמובן שאפשר לפתח ולהתפתח בזירות אחרות, באופנים נוספים, מחוץ למרחב האקדמי – אבל מה שצריך לעשות הוא לא להקריס את ההגיון הפנימי של המרחב האקדמי, אלא לתת לגיטימציה, יוקרה, ומשאבים, גם למרחבים אחרים. האמת היא, שלהבנתי, דווקא מרחבים אחרים שמייצרים טענות לידע משגשגים יותר מהמרחב האקדמי במציאות פוליטית תרבותית שבה אליטיזם אינטלקטואלי מאיים על הפוליטיקאים ונתפס כלא רלוונטי על ידי חלקים רחבים מהציבור.

אז האתגר, להבנתי, הוא מאד מורכב וכולל המון שאלות, ששתיים מהעיקריות שבהן הן:

  • איך ללמד ידע אקדמי ולשפוט איכויות אקדמיות בלי להשתיק ולהחליש?
  • איך לקבל את יחסי הכח כחלק ראוי במערך המוסדי-אקדמי, ולתפעל אותם בלי דיכוי וניצול?

אני חושבת שהתחלה טובה להתמודדות עם האתגרים האלה היא:

  • גיוון פדגוגי – לא כולנו מקשה אחת, והמגוון והריבוי מצויים לא רק בקרב התלמידות אלא גם בקרב המרצות. מתן ביטוי למגוון הזה יאפשר למרצות ולתלמידות ליהנות מ"רב- תרבותיות" פדגוגית חשובה.
  • סימון מרחבים אחרים, מחוץ לאקדמיה, כמרחבים חשובים לעשייה ולחשיבה פמיניסטיות, ופיתוח גשרים בין האקדמיה לבין המרחבים הנוספים.
  • התעקשות על מצוינות אקדמית, תוך דיון מתמיד, גם עם התלמידות, על המשמעות על המושג הזה.
  • מאבק על תנאי העסקה הוגנים למרצות – במציאות שבה היחס המוסדי ללימודי מגדר הוא כמעט כאל מטרד, ורוב המרצות הן מורות מן החוץ שנאבקות על הישרדות כלכלית ואקדמית, הדיונים בפדגוגיה פמיניסטית נדמים למותרות. מרצות מוחלשות מוסדית זו לא נקודת פתיחה הוגנת ובונה לדיון בפדגוגיה פמיניסטית. הכותבות בספר "בגוף ראשון" מבינות את זה, ובכל זאת מתעקשות להנכיח את קולן, ולהטיח באופן אמיץ את האישי ואת משמעויותיו הפוליטיות בפני ממסד אקדמי שמיד יגדיר את הספר כ"לא מדעי". וזה מוביל אותי לנקודה האחרונה:
  • כולנו, מרצות שהצליחו להשתלב בעמדות כח במוסד, מרצות מן החוץ שמנוצלות ככח עבודה ללא תנאי העסקה הוגנים, ותלמידות בעבר ובהווה – חייבות, כל הזמן, להזכיר לעצמנו מי אנחנו, עם אלו מטענים פמיניסטים אנחנו באות למפגש עם העולם, כדי שלא נמכור נשמתנו לשטן, אפילו מבלי ששמנו לב. הספר הזה, מלמד אותנו איך לעשות את זה!

ביבליוגרפיה:

Webb, Lynne M.; Allen, Myria W.; Walker, Kandi L., 2002. "Feminist Pedagogy: Identifying Basic Principles", Academic Exchange Quarterly 6(1), available at https://www.questia.com/library/journal/1G1-85916959/feminist-pedagogy-identifying-basic-principles-the.

Luke, Carmen, 1996. "Feminist Pedagogy Theory: Reflections on Power and Authority", Educational Theory 46(3): 283-302.

 

 

 

 


%d בלוגרים אהבו את זה: