קטגוריה: ספרים גבירותיי

גוף נשים בתוך ומחוץ למירכאות

בין חוויה של דיכוי לשיח של שחרור בקריאה של קתרין מקינון ועמליה זיו

לרגל ספרה החדש והאופטימי משהו של קתרין מקינון המדברת על היכולת ליצור שינויים חברתיים מרחיקי לכת באמצעות צעדים קטנים של חקיקה, ולכל מי שאינן בקיאות בהגותה, טור קצר על משנתה המהפכנית של מקינון בכל הקשור להבנת הפוליטיקה של המיניות הנשית. בחרתי להציג את תפיסותיה החדשניות והחשובות של מקינון גם מתוך ההתייחסות הביקורתית להן, כפי שניתן לראות מכתיבתה של עמליה זיו עליה ועל פמיניסטיות היוצאות נגד הפורנוגרפיה.

קתרין מקינון פותחת את מאמרה, "מיניות, פורנוגרפיה ושיטה: 'הנאה תחת פטריארכיה'", בהצבעה על החפצה מינית כנקודה מכנסת המאפשרת לייצר אמירה על החוויה הנשית במציאות החברתית. מקינון מבקרת תיאוריות פמיניסטיות שמנתקות את המיניות מהקשרים חברתיים, יחסי כוח מגדריים ומצב היררכי בו נשים מוכפפות לגברים. בניגוד לתאורטיקנים המתבססים על מילים וטקסטים תוך ביטול הממד האמפירי של המיניות,* מקינון מתייחסת לנתונים ממקורות שונים, אותם היא מצרפת כנספח למאמר, ומציגה נתונים כמותניים מעוררי אימה אודות ממדי האלימות המינית כלפי נשים. מהנתונים אותם היא מביאה עולה כי למעלה מ-92% מהנשים בארצות הברית יחוו הטרדה מינית, וקרוב למחצית מכלל הנשים יחוו אונס לפחות פעם בחייהן.

להמשיך לקרוא


מעבר לרוח: ראיון עם מחברת הספר "מצילות"

מפגש שיח של ד"ר שלומית ליר עם הסופרת תמר לזר

דמויות נשיות עדינות הן חלק מהעולם הספרותי מקדמת דנא. ניתן לאתרן בספרות העברית ביצירות כמו "סוזנה הבוכיה" של אלונה קמחי, ובספרות העולמית, בדמויות אלמותיות כמו לורה וינגפילד, גיבורת המחזה "ביבר הזכוכית" שכתב המחזאי היקר לי כל כך, טנסי וויליאמס.
כוחן של דמויות אלו ביכולת לייצר הזדהות עם מצב שבו הנפש האנושית ניצבת במערומיה, כשהחרדה עמה היא מתמודדת אל מול המערך החברתי בכללותו – מונעת ממנה למצוא ולבטא את קולה, להתחבר לאנשים סביבה ולממש את זהותה כבת אנוש.

מצילות תמונת כריכהספרה החדש והמקסים של תמר לזר "מצילות" שב ומעלה תמה זו, של התמודדות אישה רגישה ושברירית עם מציאות שהיא מתקשה למצוא בה את מקומה. במרכז הספר, ניצבת דמותה של הדס, אישה בת שלושים, שעברה טראומה מינית בילדותה ומוצאת את עצמה בבגרותה עדיין גרה עם אמה ותלויה בה. גיבורת הספר, שאינה יכולה להכיל את המתרחש בנפשה חווה את העולם ואת האנשים סביבה כמשיגי גבול המאיימים לנפץ את עולמה השברירי.
מסעה של הדס למצוא את שפיותה ואת קולה עובר בתרגול פרקטיקות רוחניות הודיות מתוך בקשה למצוא מזור לכאב הנפשי באמצעות דבקות במדיטציות, ויפאסנה ותרגולים של ישיבה נוקשה בשתיקה. אלא שאלו רק מעמיקים את השסע הפנימי ואת חוויית הניתוק מהמציאות ומהעולם הרוחש סביבה.
האופן בו הספר מתאר חוויה של שבר עצמי בעקבות פגיעה מינית שאינה מפורטת, אך רוחשת ברקע למתרחש, ומתייחס לחוויות של שתיקה כהדהוד לשבר הנפש, מקשר אותו לתמה המרכזית של פועלות ברשת – השמעת קול כדרך לשחרור והשתתפות במרחב הציבורי.
פועלות ברשת שמחה לארח את המחברת תמר לזר, כדי לשוחח על תהליך כתיבה, הדמות הנשית הניצבת במרכז הספר והמסע של ריפוי עצמי אותו היא עוברת.

להמשיך לקרוא


'בגוף ראשון' בעריכת שלומית ליר – פדגוגיה פמיניסטית – פרופ' דפנה הקר

דבריה המרתקים של פרופ' דפנה הקר בערב לספר "בגוף ראשון" שהתקיים בספרייה למדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב

אני קראתי את הספר בגוף ראשון ביום שבת אחד, בלגימה אחת, בלי לעצור – סיפור אחר סיפור נסחפתי לעולמן של הכותבות – נדהמת מהנכונות שלהן לייצר מפגש בין שתינו – שבו רק הן נחשפות, רק הן מעזות, רק הן מוותרות, לא רק על המסכה האקדמית, אלא גם על העור – מזמינות אותי לגעת בנימי נפשן.

לי לקח הרבה יותר שנים, והרבה יותר ביטחון בתוך השדה האקדמי הפורמלי, כדי להתחיל ולהרשות לעצמי לסדוק את המסכה. רק סדקים צרים – אני עדיין נצמדת אליה, אוהבת את החוסן הרגשי שהיא מעניקה שלי, את התפקיד המקצועי שהיא מאפשרת לי למלא, את הכח שהיא נותנת לי בשדה ההיררכי.

מיכל אבנון, בסיפור החמישי בספר, "הנץ פקעות החשיבה: מהפרעה למסוגלות", מתארת באופן מצמרר את המפגש שלה עם האקדמיה:

"הכתיבה והמחקר האקדמי, המהווים את האמצעים לשיתוף ידע, דבקים בהפקת ידע המסתמך על קשב לוקלי ועיבוד סדרתי של מידע. ואני, בתוך ערוצים אלו, מבקשת להסביר מנגנוני חשיבה המתבססים על קשב גלובלי ועיבוד סימולטני של מידע.

לרוב אני קופאת, נחרדת. כיצד אוכל להרחיב את הלגיטימיות המחקרית ליצירת ידע אשר ייתפס כראוי להיקרא מדעי, כאשר הקולטנים של עולם המחקר מפותחים לאופני חשיבה סדורים? […]

התעלמותה של הסביבה האקדמית מדרכי חשיבה חליפיות מובילה להיעדר יכולת לנשום, להכיר בעצמי, לחוש באהבה. תחושת חוסר ההכרה מחלחלת לריק פנימי ויוצרת רצון להימנע ממגע אדם. דלקת בתאים, המורגשת תחילה באזור הגב העליון, החלק האחורי של הריאות. ואז חלל הראש גדל; תחושת האין מקבלת נוכחות וקיום בזכות מיגרנה. מיגרנה מקטינה את נוכחות המועקה הרגשית ומחזירה אותי לתחושות גוף בסיסיות; להכרה והודיה בקיומם של נשימה סדירה, של היעדר כאב. חזרה לתחושת העצמי." (עמ' 104-105)

 

המפגש הראשון שלי עם האקדמיה היה מאכזב ומאמלל. הלכתי ללמוד תואר ראשון במשפטים, באוניברסיטה העברית, כי היה ברור לי ולכל מי שסביבי שאני אהיה עורכת דין. גם כי אני בת לשני עורכי דין, וגם כי הייתי צעירה דעתנית שדיברה לא מעט על זכויות וצדק. לימודי המשפטים התגלו כלימודים משעממים ושטחיים בהשוואה למה שדמיינתי, והמרצים, בחלקם, התגלו כמורים יהירים, שלא מעוניינים בשיחה משום סוג שהוא. אבל אף פעם לא חוויתי את הפער הקיומי שמיכל אבנון מתארת. החל מהתואר השני, אפילו הרגשתי שהגעתי הביתה. התואר השני במסגרת מלגה של הקרן החדשה לישראל, באוניברסיטה בארה"ב שפיתחה תוכנית לזכויות אדם, ועוד יותר התואר השלישי בסוציולוגיה, כאן באוניברסיטת תל אביב, הציתו בי את חדוות העשייה המחקרית ואת הרצון העז ללמד. מההתחלה – הבנתי את השפה, הבנתי את הכללים, הבנתי את יחסי הכח, והיה לי בתוכם – בגדול – נח. לא שעשיתי אידאליזציה של המקום הזה – אני לא עושה אידאליזציה לשום דבר כעניין עיקרוני – אבל לא הרגשתי בפער משמעותי בין מי שאני לבין מה שהמקום הזה מאפשר לי להיות.

עם הגעתי לתוכנית ללימודי נשים ומגדר הדברים הפכו מסובכים יותר. באופן כללי, נשבעתי שלא להיות כמו המרצים שלי בתואר הראשון במשפטים. אבל אם בחצי התקן שלי במשפטים זה אומר לנסות להיות מעניינת, נגישה, ולא לעשות מבחנים מכשילים בכוונה, מה זה אומר במגדר, זו שאלה מסובכת יותר, ואני רוצה להתמקד בשאלה – מה זו הוראה אקדמית פמיניסטית?

לאורך השנים שבהן אני מלמדת בתוכנית היו מספר מפגשים בין המרצות ובינן לבין התלמידות סביב השאלה של פדגוגיה פמיניסטית. זה התחיל מההלם של חלק מהתלמידות בקורס 'פמיניזמים משפט וחברה' מהעובדה שיש בסוף הקורס מבחן, ועוד עם חלק של שאלות אמריקאיות. אותן התלמידות חשבו ששיטת הבחינה הזו היא לא פמיניסטית, כי היא לא נותנת מקום לביטוי אישי וכי היא מקבלת את הנחה שניתן לכמת ידע ולצמצם תשובות לתשובות אמריקאיות. מדבריהן עלה כי הן חוו פער בלתי נסלח בין האופן שבו הקורס התנהל – עם דיונים מאפשרים ומזמיני חשיבה וחיבורים בין האישי לפוליטי – לבין המבחן, שבסוף יכול לסכם את הקורס בציון המעליב 76.

אני לא מומחית לפדגוגיה בכלל ולפדגוגיה פמיניסטית בפרט. מדהים לחשוב שמרצים באוניברסיטה יכולים ללמד עשרות שנים, אלפי תלמידים ותלמידות, מבלי שאי פעם למדו איך ללמד ואיך לבחון – אבל זה כבר עניין רחב לדיון שלא ננהל כאן. אז בעקבות הביקורת של התלמידות קראתי קצת על פדגוגיה פמיניסטית, ובגדול ניתן למפות שתי גישות עיקריות לעניין פדגוגיה פמיניסטית באקדמיה:

לפי Webb, Allen, & Walker, בסקירה מ-2002, עיקרי הפדגוגיה הפמיניסטית באקדמיה הם:

  • העצמה – המטרה המרכזית של פדגוגיה פמיניסטית – קרי, דמוקרטיזציה של תהליך הלמידה ופירוק יחסי הכח בכתה. תהליך הלמידה צריך לשקף את תכני הלימוד הפמיניסטים – התלמידות אמורות לעבור תהליך של שחרור, שיתוף, פוטנציה, וביקורתיות – בכתה עצמה. תהליך מתן הציון, למשל, צריך להיות מדובר בכתה כחלק מיחסי הכח, ולהיות מופעל תוך הכרה במגוון פרספקטיבות ולא כהבניה של עמדת המורה כאמת המוחלטת.
  • שינוי של היחסים בין המרצה לתלמידות ליחסים הדדיים של לימוד ולמידה – התלמידות לוקחות אחריות על לימוד אחרות, והמורה לומדת גם היא. השתתפות משמעותית של התלמידות וחשיפה של המורה של הלבטים וההתמודדויות שלה, הן דרכי הוראה בכיוון הזה.
  • בניית קהילה – בכתה, ובין הכתה לעולם שמחוצה לה. לימוד קבוצתי ולימוד מעשי הן שתי דרכים מרכזיות להשיג את המטרה הזו.
  • חיזוק הקול של כל אחת ואחת מהתלמידות כמקור של ידע. פדגוגיה פמיניסטית צריכה למצוא דרכים לעודד תלמידות להשמיע את קולן במרחב הכיתתי.
  • כבוד למגוון בניסיון האישי – הבנה שכל אחת מגיעה עם ההיסטוריה והמטענים האישיים והקבוצתיים שלה, שיש להם משמעות, ושיש לתת להם מקום בתהליך הלמידה.
  • אתגור תפיסות מסורתיות – הכרה שכל שיטת לימוד משוקעת בתוך מבנים אידאולוגיים וערכיים. פדגוגיה פמיניסטית מחוייבת לשאול, לפתוח לדיון ולבקר כל מהלך שקשור להוראה וללימוד, לא להיות מקובעת למסורות מוסדיות קיימות, להיות רפלקסיבית לגבי עצמה, ולהעיז לנסות ולשנות.

גישה אחרת למהי פדגוגיה פמיניסטית אפשרת למצוא, למשל, אצל Carmen Luke, במאמר מ-1996. לוק טוענת שרוב העיסוק בפדגוגיה פמיניסטית מוביל אותנו למה שהיא מכנה "good girl feminism" – פמיניזם שמתכנס לmaternal nurturance-. מי שנשענת על פמיניזם תרבותי, פמיניזם של שוני, שרואה ב-care ערך מוסרי ראשון במעלה שצריך לחלחל גם לספרה הציבורית, לא תראה בכך בעיה. אבל מי שמוצאת את עצמה בזרמים פמיניסטים אחרים, ובוודאי בפמיניזם של כח, צריכה להיות מודאגת מהנטיה הזו. לוק מזהירה שיש כאן בריחה של המרצה מעמדת הכח, מעמדה מוצדקת וחשובה של אוטוריטה של ידע, והתחמקות ממנהיגות. שוב אנחנו מצופות להיות נחמדות, מכילות, אמפטיות – כמו בספרה הפרטית – לא לקחת לעצמנו את המקום של מקור ידע, סמכות ומנהיגות. לשיטתה של לוק, הקריסה של עמדת המרצה למקומות הנשיים-אימהיים האלה היא קטסטרופלית לא רק למרצה, אלא גם לתלמידות, שמאבדות את ההזדמנות להיחשף ל-role model של נשים שתובעות לעצמן מקום בעולם, שמסרבות להיכלא בדימויים צרים של מה זו אשה ומה זו נשיות, שפורצות גבולות של מה נחשב גברי ומה נחשב נשי, שמסמנות את האפשרות של נשים מלאות תשוקה, מרובות יכולות וכישורים, שרוצות ויכולות לשנות את העולם, ושמתעקשות על היותן מומחיות בתחום מסוים, שאחרים ואחרות צריכים להקשיב להן כדי ללמוד.

אני רוצה להוסיף ביקורת נוספת כלפי הגישה הראשונה. מניסיוני, פעמים רבות פדגוגיה פמיניסטית ששואפת להעצמה, להכלה, ולהקשבה, קורסת לוותרנות ולבינוניות. החל מבקשות דחיה בהגשת עבודות וכלה בטענות כלפי בחינות שלא מאפשרות לספר את הסיפור האישי – יש בלבול אצל חלק מהתלמידות ואצל חלק מהמרצות והמזכירות, בין העצמה לבין וויתור על השאיפה למצוינות אקדמית, בין שיעור חברה לבין שיעור בקורס אקדמי, בין כתיבה בבלוג לבין כתיבה אקדמית. תחרותיות, מצוינות, ואפילו יחסי כח, הם לא מושגים מוקצים מחמת מיאוס בעיני – יש להם משמעות מעצימה ורלוונטיות עצומה לרכישת ולהגדלת הידע האנושי. כמובן שאפשר לפתח ולהתפתח בזירות אחרות, באופנים נוספים, מחוץ למרחב האקדמי – אבל מה שצריך לעשות הוא לא להקריס את ההגיון הפנימי של המרחב האקדמי, אלא לתת לגיטימציה, יוקרה, ומשאבים, גם למרחבים אחרים. האמת היא, שלהבנתי, דווקא מרחבים אחרים שמייצרים טענות לידע משגשגים יותר מהמרחב האקדמי במציאות פוליטית תרבותית שבה אליטיזם אינטלקטואלי מאיים על הפוליטיקאים ונתפס כלא רלוונטי על ידי חלקים רחבים מהציבור.

אז האתגר, להבנתי, הוא מאד מורכב וכולל המון שאלות, ששתיים מהעיקריות שבהן הן:

  • איך ללמד ידע אקדמי ולשפוט איכויות אקדמיות בלי להשתיק ולהחליש?
  • איך לקבל את יחסי הכח כחלק ראוי במערך המוסדי-אקדמי, ולתפעל אותם בלי דיכוי וניצול?

אני חושבת שהתחלה טובה להתמודדות עם האתגרים האלה היא:

  • גיוון פדגוגי – לא כולנו מקשה אחת, והמגוון והריבוי מצויים לא רק בקרב התלמידות אלא גם בקרב המרצות. מתן ביטוי למגוון הזה יאפשר למרצות ולתלמידות ליהנות מ"רב- תרבותיות" פדגוגית חשובה.
  • סימון מרחבים אחרים, מחוץ לאקדמיה, כמרחבים חשובים לעשייה ולחשיבה פמיניסטיות, ופיתוח גשרים בין האקדמיה לבין המרחבים הנוספים.
  • התעקשות על מצוינות אקדמית, תוך דיון מתמיד, גם עם התלמידות, על המשמעות על המושג הזה.
  • מאבק על תנאי העסקה הוגנים למרצות – במציאות שבה היחס המוסדי ללימודי מגדר הוא כמעט כאל מטרד, ורוב המרצות הן מורות מן החוץ שנאבקות על הישרדות כלכלית ואקדמית, הדיונים בפדגוגיה פמיניסטית נדמים למותרות. מרצות מוחלשות מוסדית זו לא נקודת פתיחה הוגנת ובונה לדיון בפדגוגיה פמיניסטית. הכותבות בספר "בגוף ראשון" מבינות את זה, ובכל זאת מתעקשות להנכיח את קולן, ולהטיח באופן אמיץ את האישי ואת משמעויותיו הפוליטיות בפני ממסד אקדמי שמיד יגדיר את הספר כ"לא מדעי". וזה מוביל אותי לנקודה האחרונה:
  • כולנו, מרצות שהצליחו להשתלב בעמדות כח במוסד, מרצות מן החוץ שמנוצלות ככח עבודה ללא תנאי העסקה הוגנים, ותלמידות בעבר ובהווה – חייבות, כל הזמן, להזכיר לעצמנו מי אנחנו, עם אלו מטענים פמיניסטים אנחנו באות למפגש עם העולם, כדי שלא נמכור נשמתנו לשטן, אפילו מבלי ששמנו לב. הספר הזה, מלמד אותנו איך לעשות את זה!

ביבליוגרפיה:

Webb, Lynne M.; Allen, Myria W.; Walker, Kandi L., 2002. "Feminist Pedagogy: Identifying Basic Principles", Academic Exchange Quarterly 6(1), available at https://www.questia.com/library/journal/1G1-85916959/feminist-pedagogy-identifying-basic-principles-the.

Luke, Carmen, 1996. "Feminist Pedagogy Theory: Reflections on Power and Authority", Educational Theory 46(3): 283-302.

 

 

 

 


האם ספרות היא גברית? פרופ' שולמית אלמוג

פועלות ברשת שמחה לארח את פרופ' שולמית אלמוג בדבריה על הספר "בגוף ראשון" מתוך ערב שנערך לספר בחיפה*

האם הספרות היא גברית? קיימת כידוע טענה על פיה הקאנון הספרותי וההון הסימבולי והממשי שהספרות מייצרת, משקפים את שלטונה הנמשך של הפטריארכיה. על פיה, ספרות שנכתבה בעיקר בידי גברים אירופאים לבנים לא יכולה לשקף מערכת ערכים שונה מזו של יוצריה. בעקבות כך, ממשיכה הטענה, אותם גברים לבנים אירופאים הופכים לברירת המחדל. דמותם הקולקטיבית יוצרת את המודל לאנושיות, כשכל האחרות והאחרים מסומנים ומסומנות כמייצגים ומייצגות גרסאות חלקיות ולא שלמות של מודל האנושיות המלא.

ברוח זו מתקיימים מעת לעת קמפיינים לפמיניזציה של הספרות. אחד מהם כלל צעדים מעוררי מחלוקת כגון הכרזה על 2014 כשנה של הימנעות מקריאת ספרות שנכתבה על ידי גברים, כעניין של חרם מכוון.

הספר 'בגוף ראשון' שערכה שלומית ליר מספק בעיני סוג של עמדה בפולמוס הזה. במסה האישית שכתבה שלומית, הספרות היא הגיבורה הראשית. המסה משרטטת קולאג' ספרותי הכולל גם נשים, אבל מטבע ההיסטוריה הפטריארכלית הרבה מאד גברים. פרויד, למשל, ממלא שם תפקיד חשוב. אולם, כעולה מהטקסט של שלומית, בעת שאקט הקריאה מתרחש, התודעה הקוראת חשובה לא פחות, מהתודעה הכותבת. וגם אם פרויד היה כבול בצרות ראייה ותפיסה לגבי מהות הנשיות, קוראת אישה עשויה להפיק ממה שכתב פרויד וממה שכתבו אחרים פריצת דרך ותודעה אישיות. כעולה מכך, אין טעם בהצבת הגבלות. יש טעם בקריאה רחבה ומגוונת ככל האפשר של דברים שכתבו נשים וגברים. ובקריאה הזו, כשהיא פקוחת עיניים, קשובה וביקורתית , יש פוטנציאל עצום של גילוי עולמות וגילוי עצמי.

קריאה כזו מייצגת הפרדיגמה המרכזית שמנחה את הכתיבה והמחקר שלי – פרדיגמה של ספרות לצד משפט . גם אם המשפט הוא גברי, והספרות היא גברית, הפרדיגמה של משפט לצד ספרות, היא מטבעה מתנגדת להיררכיה. היא בנויה על הכרה בזרימה הדדית, בהזנה הדדית מתמדת ורצופה. אולי ניתן לאפיינה אם כך כנשית.

אז צריך לא להימנע מלקרוא יצירות ילידות פטריארכיה. אפשר אולם לקרוא אותן קריאה נשית. כמו שלומית, גם אני חושבת שקריאה יוצרת צידה ראויה ביותר להמשך הדרך. היא מניבה רגעים, אפילו שעות של זוהר וחסד. והיא מולידה סולידריות, והבנה של הדבר העמוק הבא: הייחודיות המוחלטת של כל תודעה, והקשר הבלתי ניתן לפרימה בין היחיד והיחידה לאחרות ואחרים.

כאן מסתמנת איכות חשובה של 'בגוף ראשון'. 'רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה,' כתבה כידוע רחל. אבל למעשה, בדיוק כשם שעשתה רחל, כשאת מספרת על עצמך, את מספרת על אחרות. ההכרה הזו, בקשר החי, הדינמי שבין החוויה האישית והסיפור האישי לבין החוויה והסיפור של אישה אחרת , היא אחד הכוחות המניעים החשובים ביותר בתהליך צמיחת תודעה פמיניסטית. והצעד הבא בהכרה הזו, של הדמיון בין הסיפורים, הוא ההבנה שבסיפור האישי, שמשותף לכולנו, יש יסוד פוליטי.

זו הבנה שמשותפת לכל הכותבות בספר, וכל אחת מתארת אותה מזווית אחרת. כך, נטלי ברוך מתארת את תחושה פנימית ולכאורה הכי פרטית – הצורך "להוריד עוד ארבעה קילו ", כחלק סיפור פוליטי גדול של דימוי גוף משובש, סיפור שמעיב על חייהן של כל כך הרבה נשים. אפרת קנול מחברת בין קושי אישי שחוותה – ההתנגדות הפנימית לסמן את עצמה באופן ברור ונחרץ כאשה וכסטרייטית- לבין הדרישה הפוליטית של השפה העברית להשתמש במסמן לשוני גברי כמסמן ראשי. אפרת מוצאת תשובה לשונית אישית, שהיא גם תשובה פוליטית, שמאתגרת את מופרכות השפה העברית בהקשר זה, באמצעות צירופים לשוניים חדשים שעוקפים את הציווי הקיים. ואירית דלומי מדברת על פחד. פחד אישי מאד, אבל גם הוא פוליטי, כי הוא קשור לחולשה נשית שעיצבה ומשמרת הפטריארכיה. אירית כותבת משפט יפה מאד בעיני, שלוכד בעיה גדולה: 'לא יודעת מה קל יותר- לשתוק את הפחד או להגיד אותו'. 'בגוף ראשון' יוצר אמירה משמעותית ויפה , שמקדמת אותנו לעבר מצב שבו קל יותר וגם טוב יותר להגיד ולא לשתוק. להגיד את הפחד, אבל גם את השמחה, את המבוכה, את חיפוש הדרך שהם אישיים כל כך אבל גם משותפים לכולנו.

 

פרופ' שולמית אלמוג
מומחית בתחומי משפט וספרות, משפט וקולנוע, משפט ותרבות, זכויות ילדים ודיני עבודה. מנהלת משותפת של המרכז למשפט, מגדר ומדיניות חברתית (בהקמה), הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה
.


%d בלוגרים אהבו את זה: