תגית: פוליטקלי קוראת

פוליטקלי קוראת – עולם דיגיטלי חדש של כתיבה פמיניסטית

"פוליטקלי קוראת" הוא אחד מעיתוני הרשת הפמיניסטיים המשמעותיים שקמו בישראל. הוא מדגים את האופן שבו פלטפרומה של דף פייסבוק במרחב הדיגיטלי יכולה להוות במה אלטרנטיבית למגוון קולות של נשים – שאין להם מקום וביטוי בכלי התקשורת המסורתיים.
לרגל זכייתן של צוות המייסדות והעורכות של פוליטקלי קוראת באות פועלות ברשת – על פועלן לקידום מגוון קולות של נשים, הבאת מנעד נרחב של פרספקטיביות מגדריות ויצירת מגזין רשת ואתר שוקקי חיים בהם הקוראות הן גם הכותבות. מובא לפניכן ראיון משובב נפש ומעורר השראה עם הנפשות הפועלות מאחורי המיזם: ליאן רם, מאיה רומן, עדן מסלאוי, תמי דינס, שולמית פרבר.

 

– איך נולדה פוליטקלי קוראת?

ליאן: נסעתי לעבודה כבכול בוקר ברכבת מרחובות לת"א, עברתי על העיתונים ובכולם אותו דבר: כתבות של גברים על גברים. הבנתי החדשות שלי לא שם, הן בפייסבוק, בפיד, וכדי שהיום שלי יתחיל כמו שצריך אני צריכה את כל התכנים המעניינים האלה מרוכזים במקום אחד. בדוכן של העיתונים על הרציף. וזהו, שאלתי בפייסבוק "מי באה?" והמון אמרו "אני".

תמי: אני מאוד מאוד התלהבתי מהרעיון של ליאן. גם לי נמאס לשמוע ולראות רק גברים, שמדברים כמעט רק על גברים, וכשמדברים על נשים זה באופן מאוד מסוים. גם לי נמאס שיש נושאים שנחשבים "רציניים" ולכן גם "גבריים" והעיתון עוסק בעיקר בהם, ונושאים שקשורים בבטחון אישי, פיזי וכלכלי, של נשים, נדחקים לידיעות שוליות עם בכלל, ומנקודת מבט גברית. אני הצטרפתי בפגישה השניה או השלישית, כשהיה כבר גרעין מרכזי של מקימות. בהתחלה חשבנו שזה יהיה בעיקר עיתון רשת, מחוץ לפייסבוק, עם חומר מקורי, והחלום היה ועודנו עותק מודפס, שנוכל להנגיש אותו להרבה נשים שבכלל לא מגיעות אלינו דרך הרשת. היה ניסיון ליצור פורמט של אתר שיאפשר כמה שיותר נגישות וגיוון, אבל זה דרש הרבה עבודה יחסית לפרויקט שכולו התנדבותי. בסוף הוחלט על הפורמט הנוכחי שבמרכזו דף פייסבוק, שנתמך ע"י בלוג שבו שומרות חומר מקורי ו/או מעמיק/כבד יותר. לקח לי זמן לעכל את הפורמט הזה, שבהתחלה נראה לי כפשרה רחוקה מאידיאלית, אבל היום אני מאוהבת בדף הזה.

מאיה: ליאן נסעה ברכבת והרגישה צורך עז בעיתון יומי פמיניסטי שלא יזהם לה את היום בשלל תכנים שוביניסטיים ולא ביקורתיים. היא כינסה את המפגש הראשון שכלל מלא נשים והבנו שיש כאן צורך שלא נענה כרגע. כולנו הרגשנו אותו במובן כזה או אחר.

עדן: פוליטיקלי קוראת נולדה כתוצאה מארבעה גורמים: תובנה: עיתונאות מעצבת את דעת הקהל. לא אירוע X מעצב את דעת הקהל, אלא מי שמסקר אותו ומהזווית שהוא בוחר לסקר אותו. ז"א עיתונאי שוביניסט שמסקר אירוע של הטרדה מינית, יסקר מנקודת המבט שלו ונקודת המבט שלו- היא זו שתעצב את דעת הקהל בנוגע להטרדות מיניות ככלל.

צורך: מחסור נוראי בסיקורים מנקודת מבט נשית ופמיניסטית וחוסר נגישות לתכנים שעוסקים בנשים. יוזמה: תמיד יוזמות גדולות מתחילות מחלום מטורף של מישהי/ו – ליאן חלמה למצוא בדוכן עיתונים ברכבת, עיתון שבו נשים כותבות בו, נשים עורכות אותו ונשים מסוקרות בו. תוך כדי נסיעה ברכבת היא כתבה בקבוצה פמיניסטית קול קוראת להקמת עיתון פמיניסטי וכמאה נשים עפו על הרעיון.

התמדה: מליוני דפי פייסבוק נפתחים כל יום ואף אחד לא באמת מתפעל אותם או מתמיד לתפעל אותם, פוליטיקלי קוראת עברה תקופות קשות של מחסור בכ"א, של מחסור בקוראות או בלייקים, גם אז לא הפסקנו להניע את הגלגל, למרות שזה הרגיש טרחני להתעקש להעלות פוסט כל שעה עגולה, המשכנו להתייחס לעיתון כאל עסק רווחי.

בקיצור, פוליטיקלי קוראת לא נולדה פעם אחת, היא נולדת כל יום מחדש.

– איך היה המפגש הראשון?

ליאן: לא זכרתי ממנו הרבה. מכירה את זה שהכל צף מתוך תמונה אחת? החדר האחורי של אלבי היה מלא נשים. עשינו סבב וכל אחת אמרה מה היא היתה רוצה מהעיתון. אני בטוחה שהיו רעיונות מצויינים, אבל הקשב שלי בכלל לא היה שם.

התרגשתי כל כך מהמעמד, שכל שיכולתי היה לשבת על השטיח, ליד השולחן, ובפעולות מונוטוניות וקצובות למרוח לק, שאף אחת לא תזהה את הסערה שמתחוללת בי.

מאיה: עבורי המפגש הראשון היה אושר צרוף. זו הייתה היוזמה הפמיניסטית הראשונה שהצטרפתי אליה. רק לא מכבר התחלתי להגדיר את עצמי כפמיניסטית ולא הייתי מעורה בעולם הזה, לא פגשתי כמעט פמיניסטיות אחרות, בטח שלא מחוץ לפייסבוק. הרגשתי שסוף סוף יש יוזמה שאני יכולה לתרום לה מכישוריי ושמדברת אליי וכשהגעתי חששתי שאני לא אשתלב, שלא יהיו נשים, חששתי ממלא דברים. במקום זה, היינו עשרות נשים. בשבילי זה היה מהמם. ונכון, לא הספקנו כמעט כלום באותה פגישה כי כולנו הגענו לשם עם רעיונות כל כך שונים בראש לגבי מה העיתון הזה צריך להיות, אבל לא מיהרנו, לא האצנו בתהליך ובעיניי זה היה חשוב. נתנו לכולן לומר מה העיתון שהן דמיינו. ניסינו להגיע להכרעות פה אחד ולא בהכרח בהצבעות דמוקרטיות. אני יודעת שהרבה מהדברים שעבדנו עליהם אז לא מועילים לנו היום במובן קונקרטי ופשוט, אבל הגישה שאומצה באותה פגישה נשארה עד היום, והיא לדעתי הכנס החשוב ביותר שלנו – הגישה של לנסות בכל מחיר לערב כמה שיותר נשים ברמה הכי גבוהה של העשייה בעיתון.

עדן: במפגש הראשון היו ממש מלא נשים, היה בו ייצוג בעיקר אשכנזי + אקדמאי + פמיניסטי…. אני בזמנו הייתי מזרחית + לא אקדמאית + פמיניסטית? +מה זה פמיניסטית בכלל? אפילו הגיע גבר אחד לבן בשביל לאזן את כל הפמיניזם הזה J… דיברנו על המהות – להיות עיתון לא רק של ועבור נשים, אלא של ועבור מגוון נשים החיות בחברה. במילים אחרות- לא עוד עיתון אשכנזי. היה סבב היכרות קצר, באורך 4 שעות, נזרקו כמה רעיונות בודדים לאויר (1500 רעיונות) לא התקדמנו ממש ברמת התכנון של העיתון, אבל ליאן ומאיה הספיקו למרוח לק תוך כדי, שזה באמת מעל ומעבר למה שחשבנו שנספיק.

 

– איך אתן מגדירות את פוליטקלי קוראת?

ליאן: מאמצת את ההגדרה של יעל בצלאל בבלוג: פוליטיקלי קוראת לא מתיימרת לתת את "ה-פרספקטיבה הנשית", מהסיבה הפשוטה שאין אחת כזו. סתירות הן דבר מבורך. ריבוי דעות הוא מצע לדיונים טובים, שמאפשרים בחירה אמיתית בין נקודות מבט ודרכי פעולה. הדיון הזה לא יוכל להתרחש ללא ריבוי נשים. לכן, אנו שואפות להעניק קול וייצוג לאירועים וחדשות שנוגעים למגוון רחב של נשים שונות, ונעשה זאת ככל הניתן על ידי גיוון הקולות שמתווכים את החדשות האלה.

תמי: פוליטיקלי קוראת האידיאלית היא עיתון שנכתב ע"י הקוראות שלו, ושהקוראות/כותבות שלו מגוונות באמת. אנחנו כל הזמן בשאיפה להגיע לאידיאל הזה. אני מגדירה את פוליטיקלי קוראת העכשווית כמגזין רשת שמאפשר לכל אחת להביע את דעתה על אירועים חדשותיים ולהציג את נקודת המבט שלה, זאת שבדרך כלל לא מוצגת בעיתונות הגברית הנפוצה.

מאיה: בקצרה, אני מגדירה אותו כעיתון פמיניסטי יומי. אם אאריך קצת, אז אני משתדלת שלא להגדיר אותו במדויק מדי כדי לא לצמצם אותנו. אף פעם אי אפשר לדעת איזה רעיונות יהיו לנשים שסביבנו, ומה עוד הן ירצו לעשות ולתרום ואיך נרצה לשנות את פוליטיקלי ולכן חשוב בעיניי לא להגדיר אותנו יותר מדי.

שולמית: עיתון אינטרנטי יומי על נושאים שמעניינים נשים, כשהשאיפה זה להביא קולות של נשים מכל הגילאים והעדות.

עדן: פוליטיקלי קוראת הוא יומון חדשותי שעוסק בסיקור, בביקורת, בפוליטיקה אישית וחברתית, ובעצם הוא מרכז את כל הפידים שלנו – אקטואליה שבתוך ומחוץ לפייסבוק, לא כולל סטטוסים של חלאות, לא כולל גזענים, שוביניסטים, אייג'יסטים, לסבו/טרנס/הומו פובים, שמנופובים ולא כולל "בוקר טובבבבבב אחים שלייי".

 

מאיה שלומית ליר ועדן מסלאוי בטקס חלוקת "אות פועלות ברשת"

מאיה רומן, שלומית ליר ועדן מסלאוי בטקס חלוקת "אות פועלות ברשת"

– מה גרם לכן להתחייב למיזם?

ליאן: רציתי שיהיה לי חומר קריאה טוב. פרשנות מעניינת למה קורה בארץ ובעולם. חדשות שהן לי, בשבילי, שרואות אותי, ששמות אותי במרכז, וידעתי שיש לי המון חברות שיכולות לעשות את זה, אז הסכמתי להיות האדמיניסטרציה.

תמי: אני מחויבת לפוליטיקלי קוראת כי אני מאמינה בדבקות בעקרונות שעומדים מאחוריה ואני מאמינה שהיא יכולה לחולל מהפך של ממש בדרך שבה נשים תופשות את מקומן בחברה. לא רק גברים אלא גם נשים תופשות את עצמן ואת זווית הראיה שלהן, כמשניות לגברים ולזוויות ראיה של גברים. לא רק שנשים מהססות להשמיע קול, הן הרבה פעמים נמנעות בכלל מלהיכנס לעניינים ולגבש דעה מושכלת משלהן. פשוט תמיד סיפרו להן, בכל מיני דרכים, שזה לא התפקיד שלהן בחברה. קודם כל אני רוצה שנשים ישמיעו קול, וזה חשוב לי הרבה יותר מאשר התוכן של הקול שהן ישמיעו, כלומר אם אני מסכימה איתן או לא.

מאיה: הרגשתי שאנחנו יכולות לעשות כאן משהו גדול שיחבר בין הרבה נשים ויביא לשינוי.

שולמית: חשבתי שאני וכל מכרותיי והנשים שאני רואה וקוראת באינטרנט מענינות ומצחיקות, אבקות מאבקים חשובים, ואני רוצה לשמוע אותן – אז למה לעזאזל רובן לא מופיעות בעיתונים הגדולים או בטלויזיה?!

 

עדן: יש אין סוף נשים ברשת ומחוץ לה, שכותבות טקסטים משמעותיים – משני תודעה, טקסטים מרגשים או ביקורות חריפות, ומבחינתי זה ממש פשע לתת לטקסטים האלה להקבר בציר הזמן מבלי שתהיה לעוד נשים הזדמנות לקרוא אותם.

מעבר לטקסטים, סיפורים וסוגיות של נשים מתרחשות בכל יום איפשהו, לנו נשאר רק לספר ולעסוק בהן מזווית נשית. בקיצור, התחייבתי למיזם כדי ליצר אלטרנטיבה לעיתונות המיינסטרימית ולעיתונאות הגברית.

– כמה פעמים ביום אתן תורמות תוכן?

ליאן: לא תורמת, מביאה תכנים של אחרות בדרך כלל. בשנה ראשונה העלנו תוכן כל שעה, לאחרונה עברנו לתוכן כל שעתיים.

תמי: לרוב מעלה תוכן של אחרות. פעם או פעמיים בשבוע, מעלה משהו שכתבתי בעצמי.

מאיה: אני אחראית על העלאת תוכן בימי ראשון אז אני לרוב גם כותבת 3-4 פוסטים משלי. אני בדרך כלל מגיבה על דברים שראיתי ועצבנו אותי או מדווחת על סדרות טלוויזיה פמיניסטיות שאני אוהבת.

עדן: החל משבוע הראשון הבנו שחייב להיות סדר של משמרות כדי לשמור על קצב, כל אחת לקחה יום או יומיים בשבוע שבו היא זו שמעלה תכנים, לרוב אנחנו מעלות 12 תכנים ביום (מ9 עד 21:00) בדרך כלל ביום שלי, אני תורמת פוסט אחד, וכותבת הגשה כמעט לכל הפוסטים, תלוי במה הם עוסקים ואם מדובר בטקסט, וידאו או תמונה עם מסר.

שולמית: כל אחת אחראית להעלות תכנים יום בשבוע, ביום שלי אני מעלה בין 10-9 פוסטים, ומשתדלת שלפחות 1 או שניים יהיו מקוריים שלי.

אם יש לי זמן בסופשבוע אני גם משקיעה בלכתוב פוסט ארוך ומעמיק יותר.

– מה הפוסט שהכי ריגש אתכן?

ליאן: "אמא" של איריס אליה כהן.

תמי: אני מתרגשת בכל פעם שמישהי חדשה כותבת לנו תוכן ואני מעלה אותו לדף.

מאיה: היו המון פוסטים שהעציבו אותי ושברו לי את הלב אבל אני תמיד מתרגשת יותר מסיפורים עם תקווה ומהפוסטים האופטימיים שלנו. אני חושבת שהכי אני זוכרת את הוידאו של קייסי קאטאנזרו, המתחרה האמריקאית שניצחה בתוכנית את לוחם הנינג'ה האמריקני. היא גרמה להכל להראות כל כך קל, ולראות אותה מרחפת על מסלול המכשולים היה פשוט מרגש.

שולמית: אני לא יכולה לבחור פוסט אחד… לפעמים אני מסתכלת לתיבת התמונות מצד שמאל, עם התמונות של הפוסטים האחרונים, ואני שמחה לראות שורה של פרצופי נשים מביטות בי בחזרה מכל הגילאים, הצבעים והעדות.

כרגע יש שם תמונה של פעילה חברתית שרצה לכנסת (רות קוליאן), תמונה של זמרת רוק (ענבל פרלמוטר זל), של מדענית בדואית-ירדנית, תמונה של פמניסטית שמריצה קמפיין נגד חוק ההתיישנות, ועוד.

כל כך כיף וכל כך שונה מרוב האתרים או שערי העיתונים, שמלאים בגברים; גברים מכל הסוגים, אבל לנשים יש כניסה אליהם רק אם הן יפות וצעירות, כדוגמניות או בנות זוג של…

עדן: איריס אליה כהן (המבריקה) שלחה לי הודעה לאינבוקס ובה היא הציעה לעיין בספר השירה החדש שלה. כתבתי לה שנשמח לפרסם שיר שלה בפוליטיקלי קוראת, ואז, היא שלחה לי את השיר "אמא".

מעבר לעובדה שלראשונה בחיי הצלחתי להבין שירה, השיר "אמא" הרעיד את עולמי, רבע שעה אחרי שהעלנו אותו לפוליטיקלי קוראת, התחלנו להבין כמה הוא ויראלי.

לשיר "אמא" יש מבנה ייחודי, הוא מבטא בביקורת פמיניסטית והוא כואב כמו בוקס בבטן.

– האם יש פוסט שהתחרטתן לגביו?

ליאן: החרטה היחידה שלי היא על תכנים שבוחרות שלא להעלות. קשה לי נורא עם החלטה שתוכן שאישה כתבה לא מתאים או לא ראוי לעיתון. אם לא לכאן, אז לאן?

תמי: פעם כתבתי פוסט שעורר התנגדות רבה מאוד, שלא ציפיתי לה, והקוראות נזפו בי. גם לקוראות שלנו יש את הזרם המרכזי של הדעות, מה שמקובל לומר ומה שלא מקובל ואני מודה שיש בזה משהו קצת מפחיד, להיות פתאום בצד המעורר התנגדות. באיזשהו מקום בצד האחורי של המוח אפילו שקלתי להתקפל ולהסיר את הפוסט, אבל מצד שני זה בדיוק מה שאנחנו לא רוצות לעשות. למרות שזה אולי קצת פטרוני, יש בפוליטיקלי קוראת גם מטרה חינוכית כלפי הקוראות שלנו שהיא ללמד אותן להתמודד עם דעות שונות בלי להשתיק אותן, בלי לייצר עליהומים כנגדן או כנגד הכותבת, אלא פשוט לכתוב את הדעה הנגדית ולנמק, תוך מתן כבוד למי שרואה את הדברים אחרת ממך. אני מקווה להגיע למצב בו לא תהיה אצלנו את "הדעה הנכונה" שרק אותה מותר להשמיע.

באופן כללי, אני מעדיפה להשאיר תוכן שנוי במחלוקת ולעודד נשים להתווכח עליו על גבי הדף, ולהימנע מלמחוק תוכן. זה קורה לפעמים שאני מעלה תוכן שאני לא לגמרי מסכימה איתו, אפילו כזה שאני יודעת שאולי יצרום לקוראות, כי המטרה של העיתון היא לא לבטא את הדעה שלי ואפילו לא את הדעה שתהיה מקובלת על הזרם המרכזי של הקוראות שלנו, אלא להעלות דעות ולהשמיע חוויות שונות מזוויות של נשים שונות. הקוראות תמיד מוזמנות להשמיע את דעתן הנגדית וגם לכתוב לנו פוסטים נגדיים שנעלה גם אותם.

מאיה: לא יודעת אם התחרטתי כי אני מרגישה שאנחנו לומדות מכל פוסט ופוסט, אבל היו פוסטים שאחריהם הרגשתי מותקפת. לעיתים ותהיתי אם לא חציתי גבול. כשהעלנו פוסטים ששייכים לצד שמאל של המפה הרבה קוראות העירו שאנחנו לא בסדר. וזה נכון, אנחנו לא מאוזנות. רוב המערכת שלנו היא שמאלנית והעיתון נוטה לשמאל ואנחנו מנסות לתקן את זה אבל זו בעיה. באחת הפעמים שבהן ניסיתי לאזן קצת את התמהיל הפוליטי של העיתון, פרסמתי איזשהו פוסט על השתתפות של נשים בצבא ואני זוכרת שהתגובות שקיבלתי היו כל כך קשות. הרגשתי שהקוראות השמאלניות שלנו לא שמו לב שבדיוק כפי שהן מתעצבנות עכשיו, הקוראות הימניות שלנו התעצבנו מקודם. לרגע הרגשתי שאנחנו לא באמת מצליחות לייצר את השיחה שאנחנו רוצות, אלא רק מדברות למשוכנעים, וזה עדיין ספק שעולה בי מדי פעם.

שולמית: ממ…אף פעם לא התחרטתי על פוסט, רק על ניסוח, לפעמים יש נושאים נפיצים ואני לא תמיד מצליחה להעביר אותם בצורה שמעוררת דיון במקום אנטי.

 עדן: בתקופת צוק איתן, כל פוסט שעסק במלחמה ולא התחיל ב"כל הכבוד לצה"ל", כבר התחיל לא טוב, על אחת כמה- פוסטים שעוסקים בביקורת או חלילה בחמלה כלפי העם הפלסטיני.

אין לי חרטה ממש, אבל כן הייתי שמחה למצוא דרך לשמר קוראות ימניות בתקופת מלחמה, מבלי לצנזר ביקורות על החלטות קבינט.

 – דילמה מוסרית ביחס לפוליטקלי קוראת?

ליאן: לא. הטרדתי את עצמי די הרבה זמן באחידות היחסית של התכנים, ושלא הצלחתי להגיע לנשים מכל רחבי הארץ, משכבות אוכלוסיה שונות.

ואז זה נפסק. הבנתי שעושות עבודה מצוינת, ועושות אותה בכל דקה פנויה שיש לנו בחיים. שעל הדבר הזה צריכות לכסות לעצמנו את הפרצוף בנשיקות כל בוקר ואז כל ערב לפני השינה.

לעיתון מגיעות הרבה נשים, גם מחוץ לזירה הפמיניסטית, וגם כאלה שלא תופסות עצמן פמיניסטיות. אם לא תיקחנה את הבמה שמציעות להן, תשמענה את קולן במקומות אחרים – אולי על הקירות שלהן בפייסבוק, בסביבה המצומצמת והמוגנת שלהן. אבל הקול שלהן בוודאות יתחיל להשמע יותר ויותר. הן לא צריכות אותי בשביל זה. אני לא כאן כדי להציל אף אחת. עושה את מה שממלא את לבי שמחה, וזה המון.

תמי: אנחנו צוות מצומצם של מנהלות שהפמיניזם שלנו די דומה בסך הכל, ואנחנו אלו שבוחרות מה להעלות. כמה שלא נשתדל, תמיד תפיסת העולם שלנו והמקום שבו אנחנו נמצאות מבחינה סוציולוגית ישפיע על הבחירות שלנו, על הנושאים אליהם אנחנו נוטות להתייחס יותר ואלו שאנחנו מתעלמות מהם, לא באופן מכוון, אלא כי אותנו זה פחות מעסיק, פחות מלהיב, פחות נוגע בנו. בדיוק כמו שהעיתונים הגבריים (שזו כל העיתונות הכתובה הנפוצה שקיימת כיום) מתעלמים מהמון נקודות מבט שהן לא גבריות, לבנות, עשירות, כך גם אנחנו מתעלמות מהרבה נקודות מבט. אבל יאמר לזכותנו שאנחנו מכירות בפגם הזה ושואפות לתקן אותו.

מאיה: יש בעיניי שתי בעיות מהותיות בנוגע לפוליטיקלי קוראת שעלינו עדיין לטפל בהן – הראשונה נוגעת לשאלה הבסיסית של האם עיתון פמיניסטי הוא באמת מן האפשר? בעיתון מתקבלות החלטות – מה להעלות ומתי? מה לצנזר? למה לתת יותר מקום? וראינו שההחלטות הללו לא יכולות להתקבל על ידי מספר גדול מדי של נשים. אבל ברגע שאנו מגבילות את כמות המנהלות אנחנו מראש מגבילות את התכנים ונקודות המבט שהעיתון שלנו יצליח לשקף. אנחנו מנסות להעלות כל תוכן שהוא חוץ מתוכן שנראה לנו מסית או פוגעני לאוכלוסייה מסויימת. אבל גם בהשקפה הזו יש כמובן מרכיבים סובייקטיבים ואם ההחלטה מתקבלת בסופו של דבר על ידינו – עורכות בשנות העשרים שלושים לחייהן, רובן אשכנזיות ממרכז הארץ, ממעמד סוציו-אקונומי מסוים, אז ברור שזה ישתקף בעיתון. אני לא יודעת איך באמת ובתמים מצליחות לייצר מקום שבו כולן מרגישות בנוח, אבל אני מקווה שהעשייה תוביל אותנו לשם.

הבעיה המהותית השנייה בעיניי נוגעת לטיב העיתון שלנו. כרגע אנחנו עושות את כל העבודה הזו בהתנדבות. יש לנו מעט שעות להשקיע ואנחנו כל הזמן מנסות להרים עוד ועוד פרויקטים ולעשות עוד ועוד דברים ולפעמים אני מרגישה שאנחנו לא מספיק משקיעות באיכות העיתונאית של התכנים שלנו. אנחנו מתקנות כל נתון לא נכון שעולה אבל אנחנו מעלות מדי פעם דברים לא מדויקים כי אין לנו תחקירניות וכי אין לנו עורכות לשוניות ואין מה לעשות. ועדיין, אני חולמת על היום שבו נבצע סופסוף תחקיר עומק של ממש.

שולמית: הכי חשוב לי שעוד ועוד נשים יתעניינו בעיתון ויחשפו לתכנים, מצד שני אני רוצה להעלות דעות או כתבות שנויות במחלוקת. וכמובן, לגבי העתיד, איך נשארות גוף פורץ דרך ומכיל גם כשנהיה ארגון גדול שכפוף לאינטרסים נוספים.

עדן: חסרים לנו המון ייצוגים של נשים, גם מבחינת כותבות וגם מבחינת סיפורים; אין לנו מספיק סיפורים על או מזוית של אישה אתיופית, בדואית, פלסטינאית וכדומה, כי אין לנו עדיין עורכות אתיופיות, בדואיות, פלסטינאיות וכדומה שיעמלו להביא את הסיפורים ואת הזוויות האלה. כמה שנשתדל, לא נוכל באמת לשמש ייצוג, בדיוק כמו שגברים לא מסוגלים לכתוב מנקודת מבט של נשית.

בניין מערכת המגזין בחזון של עדן ובסיוע פוטושופ

בניין מערכת המגזין בחזון של עדן מסלאוי ובסיוע פוטושופ

– מה החזון שלכן לפוליטקלי קוראת?

ליאן: שיהיה בפרינט, בחינם, על הרציף של כל רכבת בארץ, ושנשים תקבלנה כסף על העבודה שלהן.

תמי: השמיים הם הגבול. להיות גוף מדיה מוביל, שמפיק גם חומר מודפס, גם מצולם, גם בוידאו, שמביא לידי ביטוי נקודות מבט מגוונות גם בהתייחסויות חדשותיות וגם באומנות, בספרות, ביצירה קולנועית.

מאיה: אם אני מרשה לעצמי להתפרע עד הסוף – אני מדמיינת את פוליטיקלי קוראת כמגזין יוקרתי שמתפרסם מתרומות ופרסומות רק של חברות שאנו מסכימות עם האידיאולוגיה שלהן. הוא יכלול כתבות עומק, תחקירים, ראיונות ויהיה זמין לכולן.

שולמית: להיות אימפריית מדיה שמממנת את עצמה משלמת לעובדות ולעובדים, ומייצרת תוכן שעוד לא קיים בארץ : תוכניות בידור עם נשים (בניגוד למועדון לילה ודומותיהן), תכניות אירוח, להכניס את הפמיניזם למיינסטרים ולא רק כנישה לציבור נשים מצומצם.

להביא למינסטרים קולות חדשים ומרעננים שאני בטוחה שיש הרבה צמא ורצון לשמוע אותם, כל פעם שעולה עוד תוכנית עם גברים בלבד, עוד סדרה קומית עם צחוקים של "החבר'ה" כי אין נשים מצחיקות, עוד דירוג בעיתון של גברים מוצלחים, הפייסבוק מתמלא במחאה נשית.

החזון שלי זה לשנות את המצב הזה ולהביא אותנו לקדמת הבמה.

עדן: החזון שאני רואה בעיני רוחי הוא להיות גוף מתוקצב שמשלם לנשים עבור תכנים, מנגיש את התכנים לנשים שנמצאות מחוץ לרשת ובעצם פועל במקביל בערוצי מדיה שונים.

בקבוצת "מערכת העיתון" יש לנו תמונה של שני בניינים עם לוגו של העיתון שחלמנו לנו בפוטושופ-ית, אני מרשה לעצמנו לחלום על מבנה מציאותי שנוכל לעבוד בו וליצר בו מקורות פרנסה עבור נשים.


נשים מעלות סטטוס

היום הייתה פתיחה של התערוכה "נשים מעלות סטטוס" בספרייה למדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב. את התערוכה צילמה שרון לנגר, עיצבה אגנס פוראי ואני הגיתי ואצרתי. בפתח הערב ברכו ד"ר יעל יצחק, מנכ"לית נטע – המרכז לפיתוח קריירה, מרים פוזנר – מנהלת בית אריאלה וחלקת הספריות, וחברת הכנסת פנינה תמנו-שטה, סגנית יושב ראש הכנסת.

במהלך הערב חולקו אותות פועלות ברשת לשרון אורשלימי על המייל הפמיניסטי השבועי, לליאן רם, מיה רומן, עדן מסלאויי, תמר דינס, ושולמית פרבר על פועלן לקידום מגוון קולות של נשים, הבאת מנעד נרחב של פרספקטיביות מגדריות ויצירת מגזין רשת ואתר שוקקי חיים בהם הקוראות הן גם הכותבות. כמו כן קיבלו את אות פועלות ברשת רותי סופר, יועצת קידום מעמד האישה בעיריית תל-אביב ואור סרי המקדמת מדיניות מגדרית בקמ"ה תל אביב על קידום מדיניות מגדרית במדיה החדשה ובשטח.

הדיון שנערך בהנחיית בילי מוסקונה לרמן עסק בשאלה אם די בהשמעת קול, או שהקול מחליף למעשה את הפעולה. אני סבורה שיש בהשמעת הקול סוג של פעולה ומוקירת תודה לנשים שהשמיעו את קולותיהן, שיתפו את הסטטוס שלהן על קירות ממשיים לצד תמונותיהן – באופן שיש בו בכדי להוות השראה לנשים נוספות. נשים אלו הן: אביטל טוך בר-חיים, אגנס פוראי, אילת ברוך-כץ, אלה קנר, אלמז זרו-יאלי, אפרת כהן-נוימן, דנה שלמון, דפנה אבן ליכוב, חנה בית הלחמי, טל גוטמן, טל שניידר, טלי מרגלית, יונית צוק, יעל בן יפת, ישראלה בן אשר, לורן מילק, ליאורה לנגר, מוזיין עבד אלחלים, נורית חג'אג', נטע דנציגר-אפשטיין, סמדר זמיר, עדה לזורגן, עפרה אור, רינה מנצור, שלומית ליר, שלי שטרכר-שלו, שרון לנגר, ותמר ענבר.

 ליאת גוריש בעלת הקול הקטיפתי שרה בליווי הגיטריסט אילן אבשה.

הקריאו משירתן המשוררות לורן מילק וסהר עדס.

שמחה לבשר כי התערוכה והמשתתפות בה הפכו לחלק מתכנית הלימודים במסגרת "האחר הוא אני" של משרד החינוך.
למי שטרם ביקרו בתערוכה, מצורפים הסטטוסים, לפי סדר א' ב'.

***

אביטל טוך בר-חיים

פעילת שלום, עומדת על דעתה, אוהבת מאד מוזיקה ואנשים, ורוצה לדייק

ציפורי שיר של ציוויי אימי

מדוע לפעול ולא לשקוט? ההכרה שיש צורך תמידי במאבק לשוויון בין בני האדם מתבהרת, כשמתברר לנו שביתנו הוא המקום לפמיניזם ולפעילות החברתית העמוקה והמנומקת ביותר.

זו אימי שנולדה בשנת 1915 בפלך ווהלין שבין רוסיה ופולין, על סיפה של פריחה עברית וציונית שתבעה גם שוויון ושותפות מלאים בין נשים וגברים. מגיל צעיר השפה העברית, השירה, התנ"ך והספרות הם ביתה האהוב.

בתנועת הנוער ידעה אימי שתחיה את ציוויו של א.ד. גורדון: "עבודת הכפיים והאדמה הן ערך מקודש…. ארץ ישראל נקנית בעבודה, ולא באש ולא בדם". וכשעלתה לארץ ולקיבוץ בגיל 18, היא מסרה את חפציה הרקומים ואת תכשיטיה ובנתה בעמל כפיים חברה חדשה וצודקת, מלאת שמש וירק, עמל ושוויון לכול.

יהודה עמיחי כתב ל"בני האדם שאינם משליכים את זכרונותיהם".

***

אגנס פוראי

מעצבת גרפית, אם לשלושה, סבתא לשישה

אומרות לא לתרבות הצריכה

את מדליקה טלוויזיה, מחזיקה עיתון, עוברת ברחוב, פותחת את דלת המקרר או את ארון המטבח ונחשפת למלאי של פרסומות שמנסות למכור משהו, לא רק לך אלא גם לילדייך ולנכדייך. ואם את כאישה בוגרת יודעת לומר לא, את מהר מאוד מגלה שלילדים קשה הרבה יותר.

מי לא מכירה את תופעת הילדים המפעילים לחץ על הוריהם בבקשה לכל מיני צ'ופרים – כי לכולם בגן/בבית הספר כבר קנו אותו מוצר נחשק.

הקושי איננו רק בעמידה בלחץ ובהתמדה העקבית להגיד לילדים "לא", אלא גם ביצירת תחליף ערכי לתרבות הצריכה. להעביר לילדים ולילדות מערכת ערכים משמעותית יותר, ותחושה שלא חסר להם דבר גם בלי מוצר זה או אחר.

אפשר וכדאי לערב ילדים וילדות כבר בגיל 10-8 בהתנהלות הכלכלית של המשפחה, לתת להם תפקיד בתהליך קביעת סדרי עדיפויות ולגדל אותם לעולם ערכי יותר.

***

אילת ברוך-כץ

פמיניסטית הפועלת לקידום שוויון מגדרי בנעמת ת"א-יפו עו"ד ומוסמכת MBA

נשים מחליטות הן נשים משפיעות

אני מאמינה שחשוב לכולנו, גברים ונשים כאחד, שאנחנו הנשים נימצא בכל צמתי קבלת החלטות ונשתתף בקבלתן! ייצוג הולם לנשים ישנה את ההחלטות המתקבלות וישפר משמעותית את איכות החיים של כולנו.

הגיע הזמן שנשתתף בקבלת החלטות ציבוריות ואישיות. הגיע הזמן שנשים תאיישנה מגוון נרחב של תפקידי מנהיגות והשפעה, החל בראשות ממשלה ונבחרות ציבור, דרך הנהלות ועדים וכלה בראשות המשפחה והקהילה.

אנחנו יכולות לעשות זאת!

אנחנו חשות את הסובבים, מבינות את הצרכים ומכירות את השטח. אנחנו רואות את האחר ואותנו עצמנו, ומתוך אמפתיה וידע אנחנו יכולות להביא לדיון תמונה רחבה יותר שתשנה את סדרי העדיפויות ואת ההחלטות.

רק בדרך זו נוביל לחברה צודקת, הוגנת ושוויונית יותר.

זו אחריותנו! אין מי שיעשה את זה במקומנו!

***

בס"ד

ד"ר אלה קנר

דתיה, פמיניסטית נשואה לעמי , אם לששה וסבתא. חברת הנהלת נשות הכותל

תפילת נשות הכותל

תגידי את דתיה? דתיה דתיה? אלה השאלות שמופנות אליי פעמים רבות בתפילת ראש חודש של נשות הכותל, הכוללת נשים מכל זרמי היהדות. התמהיל של פאה ותפילה בתוך קבוצת נשים

המתפללות בכותל כמנהגן, אינו מצוי עדיין במרכזו של השיח הדתי בישראל.

אחרי חודשים שבהם חזרתי הביתה רטובה ממים שנזרקו עליי, עם כאב ראש מהרמקולים שהופעלו להפריע את תפילתנו או מזועזעת ממטר הקללות שהפנו כלפינו; זכינו לחגוג שני טקסי בת מצווה של נערות שקראו את פרשת החודש מחומש ולא מספר התורה, שאותו עדיין מונעים מאיתנו להכניס לעזרת הנשים.

היה מרגש, שמח ושקט. שקט באופן שיכולתי לשמוע את משק כנפי היונים ההומות מעל הרחבה ביחד עם שירת "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה". ואני תוהה: האמנם מה שנחשב בטעות לרדיקלי התקבל והפך לנורמלי?

***

אלמז זרו-יאלי

משפטנית, שדרנית רדיו אינטרנט, בלוגרית, פעילה חברתית ואם לשתיים

לנפץ כל תקרת זכוכית

אימי הייתה בת 16 כשהחליטה באומץ להתחיל במסע הייחודי והמפרך לארץ הקודש. בדרך נתפסה ונכלאה בגונדר, שם עונתה ושילמה מחיר פיזי ונפשי למען האמונה והציונות.

שלושים שנה עברו מאז, ואין גוף או מוסד שמטפל בפצעים ובצלקות הנפשיות שעימם מתמודדות נשים רבות שצלחו את המסע לארץ. אימי ואני מעניקות להן אוזן קשובה וליווי משפטי, בהתמודדותן מול הממסד בדרך להכרתן כאסירות ציון.

בישראל כמעט ואין נשים אתיופיות בעמדות מפתח לא בשל היעדר כישורים, אלא כי קיימת רתיעה לקדם אישה, קל וחומר אישה שחורה.

ברגעים בחיי בהם אני כמעט נשברת, אני נזכרת באימי בהיותה נערה אמיצה בת 16, ושואבת חזרה את כוחותיי. בזכותה הצבתי לעצמי מטרה לנפץ כל תקרת זכוכית שתיקרה בדרכי, לשמש מקור השראה לאחרות ולמצוא את הדרך להפוך את החברה לשוויונית יותר.

***

אפרת כהן-נוימן

אקטיביסטית אישית ופוליטית לענייני מגדר, פוליטיקה מקומית וחינוך

להאדיר רזון – להדיר נשים

השיח הציבורי על מגיפת ההשמנה בעולם המערבי מתעלם פעמים רבות מהתופעה ההפוכה: מגיפת אידיאל הרזון.

מגפת "קידוש" הרזון נוגעת ביותר ממחצית הנשים, הנערות והילדות בארץ ובעולם המערבי. מדי יום ילדות ונערות נוספות מצטרפות למעגל ההרסני של חוסר שביעות רצון ממראה גופן ושל חיים בתחושה שהמראה החיצוני שלהן מהווה סוג של מכשול בעולם.

נערות רבות אינן מרוצות מהמשקל שלהן, גם אם הוא תקין לחלוטין, ופעמים רבות מבצעות פעולות מסוכנות לבריאותן במטרה להיפטר ממנו.

מה שנדמה להן כבעיה אישית ופרטית אינו אישי כלל. שורשיו נטועים עמוק בחברה שמאדירה רזון, עד כדי הדרה של הגוף הנשי המלא מייצוגים תקשורתיים.

זכותנו לחיות במרחב שמקדם בריאות פיזית ונפשית כאחד, שמאפשר מגוון של צורות גוף ומשקל ומיטיב איתנו באשר אנחנו.

***

דנה שלמון

תרפיסטית באומנות M.A., מומחית להפרעות קשב בקרב נשים

נשים ואמהות עם הפרעת קשב

אנחנו פועלות מצוין תחת לחץ. אנחנו יכולות לעשות הכול, אבל לא את הכול במקביל. אנחנו יצירתיות וספונטניות עם נטייה קלה לנפיצות…

מבט על עצמנו ועל ילדינו וילדותינו דרך הפרעת הקשב, הוא דבר מבלבל ומתסכל, ובעיקר מוכיח שוב ושוב שמערכת החינוך נותרה כפי שהייתה בתקופת ילדותנו.

איזה מזל שאנחנו נושמות וחיות פמיניזם, אחרת היינו צריכות להתחתן, ללדת, לגדל, לחנך, לנקות, לבשל, עם הפרעת קשב… בלי קריירה שתמלא אותנו!

היום יש לנו היכולת לביטוי עצמי ולאיזון בין בית ועבודה. אנחנו לומדות, בונות קריירה, מתחתנות או לא, יולדות או לא, מגדלות, מחנכות ומנהלות בבית ומחוץ לבית יחד עם הפרעת הקשב.

איך מגיעים לאיזון? אבחון הפרעת הקשב, התארגנות מחודשת עם הידיעה, הפנמה, קבלה, טיפול ויציאה מחודשת ואסרטיבית לעולם.

בהצלחה לכן!

***


דפנה אבן ליכוב

פמיניסטית אמא לשלושה, מנהלת מחלקת חינוך ויועצת לקידום מעמד האישה

השמיעי קול חזק

בילדות הקול שלך זך, חזק, צלול ומבטא בדרכו את החלומות, את המחשבות ואת הרצונות שלך. מתוך אותו קול נולדת שפה – שפתך האינדיבידואלית היוצרת, משקפת, צובעת ומנגנת את המציאות ושרה אותה בתמימות ילדותית, בקולי קולות עם ובלי קהל.

הגיעה העת לייצר דיאלוג עם עצמי, עם הילדה שבי – עם הילדה שבך.

הקשיבי לילדה המורדת, זו שאינה נכנעת להבניה ולמסר החברתי הכפול הממשמע והממשטר, "תהיי יפה ותשתקי"- השיטה המאלמת את הדרך לביטוי: ביטוי הכוח,  ביטוי הידע, הסמכות והנוכחות, העוצמה והייחודיות – ביטוי העצמי.

הקול שלך יכול לחבר בין העולמות הפנימיים והחיצוניים. קחי לך את ההרשאה, השמיעי את הקול  האקטיבי, האותנטי, הנועז, זה שיש בו ביטוי לחיים שלמים ומלאים מתוך חייך ומתוך היותך, המובע מתוך החוויה הנשית.

דברי אותך בקול- אישה.

הנכיחי אותך.

***

חנה בית הלחמי

סייבר-אקטיביסטית, מקצוענית במרחב הציבורי, מפתחת עור עבה ואבחנה דקה

רדו מהגדר!

יקרות, רדו מהגדר! ה"ליטוף" שאנחנו מקבלות כשאנחנו עונות לציפיות – קונפורמיסטיות, נשיות, "אימהיות", שותקות, מכילות – אינו "אהבה", אלא מלכודת דבש שכולאת אותנו בכלוב של זהב במקרה הטוב, או פוצעת במקרה הרע.

ממאיסים עליכן את הפמיניזם רק כדי שתישארנה במשבצת. אל תשתפנה עם זה פעולה! התרבות שלנו נוטפת שוביניזם. בואו נשבור את הדפוס. ההבדל בין השותקת למדברת, בין "מחליקת העניינים" הסדרתית לשולפת הקוצים והציפורניים, הוא בין שתיים שמשלמות בדיוק אותו מחיר על היותן נשים בחברה פטריארכלית… רק שלמדברות יש סיכוי להשיג קצת ריבונות. זו מהות ה"פמיניזמים" – להישמע, להיראות, לעשות, לשנות.

להיות נחמדה זה לא ערך. היו נחמדות רק למי שנחמדים אליכן. לשאר – הראו מה אתן שוות!

והכי טוב שקצת יפחדו מכן. מאזן אימה תמיד עוזר.

***

טל גוטמן

מורה לספרות ולמגדר, רכזת תוכניות חינוכיות ופעילה פמיניסטית

להיות מורה פמיניסטית

להיות מורה פמיניסטית-רדיקלית במערכת חינוך שמשמרת גבולות ברורים של תפקידי מגדר סטריאוטיפיים, שמתגמלת נערות על שתיקה וצייתנות ונערים על הפגנת כוח גברי, שמפחיתה מערך הניסיון, החשיבה ומההיא-סטוריה של נשים משמע להעניק לתלמידות שלי דוגמא לדרך בה ניתן לאתגר את העולם. איך אפשר להפר בעקשנות את הסדר החברתי ולחבל בו, כל בוקר מחדש.

ומה בתוכנית הלימודים? להעניק לתלמידות את הלגיטימציה להמשיג שפע של אלטרנטיבות לנרטיב המסורתי הקובע איך מצופה מילדה, נערה ואישה להתנהג, להיות, לדבר, לחשוב ולחיות. כיצד לקרוא תיגר על המשטור המגדרי, ולאפשר לעצמן לנוע בין מרחבים של זהויות, של תפקידים, של מחשבות ושל רגשות. למידה משמעותית בעיניי היא לאפשר לתלמידות לחשוב ולממש את מה שהן רוצות להיות, ולא את מה שהן צריכות להיות.

***

טל שניידר

בלוגרית פוליטית ועיתונאית בעלת הפלוג, הבלוג הפוליטי. מכורה לחדשות

להתחיל לדאוג לתת ייצוג של גברים?

השופטת העליונה האמריקאית רות ביידר-גינסברג אמרה "למען השוויון בין המינים, זה חיוני שנשים יהיו בין מקבלי ההחלטות, כדי שלבחירותיהן תהיה גם משמעות שלטת".

המאמץ של פמיניסטיות ברחבי העולם לשלב נשים בקרב מקבלי ההחלטות, הוא שוויון זוחל. זה קורה מעט, לאט וללא חלחול התפיסה ששוויון לנשים הוא אינטרס חברתי רחב, ולא רק של הנשים. במדינות בהן יישמו העדפה מתקנת, ייצוג מגדרי של כ 40% לבני המגדר הפחות מיוצג חל שינוי של ממש. והכלל נוסח כצופה פני עתיד: מי יודע, אולי יום אחד נצטרך אנחנו (הפמניסטיות) לשמור מפני תת ייצוג מגדרי של גברים.

***

טלי מרגלית

אמא, מעצבת, אמנית רב-תחומית, כותבת ומפסלת במגוון חומרים

עם ישראל חי, נשותיו מוכות

בעשור האחרון נרצחו בישראל כ-150 נשים ע"י בני זוגן. נרצחו!

רצח המגיע, מן הסתם, בתום מסלול ההתשה שלהן.

לא נאנסו, לא הוכו-עד-עפר, לא אושפזו או חלילה מתנהלות תחת דיכוי, איום ואימה בכל רגע נתון. לא. לזה יש מספר אחר…

במציאות טעונת מגבלות, מתנהלת אישה בחברה שלנו תחת שלילת זכויותיה הבסיסיות, החברתיות, האנושיות…

והאקדח הזה הנגיש לו כל כך, הזיעה הקרה בלילה, הסימנים המעטרים גוף, המחנק כורך סביבה, ילדים ובכי.

מעטות נסות על נפשן אל מפלטן האחרון: המקלט – הנותן להן סיכוי להינצל. רבות מנשוא בתוכנו, בין קרובינו ומכרינו, נאלמות במציאות של עצמן ואין בהן הכוח לקום ולצאת מהמעגל.

רק להושיט להן יד ולומר: קומי צאי, אחותי.

***

יונית צוק

הבלוגריסטית – www.blogeristit.com חוקרת בלוגים בארץ ובחו״ל

הגיע הזמן לבלוג משלך

שבי, פתחי את הפייסבוק, צרי פרופיל, הזמיני חברות, הצטרפי לשיח, הכיני לך קפה, קראי, הגיבי, היי חלק מקבוצה, צרי לך קהילה תומכת, אוהבת, פעילה, כזאת שעושה שינוי, מצאי את הקול שלך, כתבי, פרקי, התייעצי, יעצי, עמדי, רקדי, צלמי והעלי.

מרגישה בנוח עם המדיה? זה הזמן לפתוח בלוג, שם תוכלי לשמור לעצמך את כל הרגעים המתוקים של החיים, והלא מתוקים, וההתמודדויות, והאושר ולפעמים גם הסתם. הבלוג הוא ארכיון מצוין שבו תוכלי לשתף וליצור קהל, בית, מקום להתפתח. צרי לך קהילת קוראים שמחכה לקרוא אותך ותהיה שם בשבילך בכל אותם רגעים. בבלוג תמצאי חדר משלך. דברים טובים יקרו. החיים במדיה החברתית מעצימים ויוצרים קהילה ועניין. הבלוג ייצור בחייך אפקט פרפר כבר מהפוסט הראשון.

כתבי, פרסמי והגיעי למחוזות קסומים.

***

יעל בן יפת

חברת מועצת העיר תל אביב יפו, מנכ"לית הקשת הדמוקרטית המזרחית

לחנך במשקפיים אוהבים

את מערכת החינוך צלחתי בתחושה הולכת וגוברת של ניכור, למרות שיחסינו התחילו באופן נעים ומבטיח. לקראת הסוף הבנתי שכבר מדובר במשבר אמון קשה. אחרי הרבה שנים, הרבה מורים ומורות לא פורמליים וקלרה יונה אחת, הבנתי שזה לא אמור להיות כך. יש מנהלות שרואות תלמידים ותלמידות דרך משקפיים אוהבים ועם דאגה אמיתית לכל אחד/ת. הדהים אותי שזה הדהים אותי. לא רק המאבקים למען תכני לימוד שיכילו מזרחים ומזרחיות ונגד הסללת תלמידים מזרחיים למכונאות ותלמידות מזרחיות לתפירה חשובים, אלא גם מאבק על מערכת חינוך איכותית שמובילה להצלחה ודואגת לתחושת סיפוק.

חינוך הוא מקצוע נשי, וזה יתרון שלא מנוצל דיו. הייתי רוצה לפגוש מורות ומנהלות שרואות בתלמידים ובתלמידות ילדים וילדות שלהן, שרוצות שהמשפחה הזאת תהיה מוצלחת ואהובה. ככה הייתי רוצה.

***

ד"ר ישראלה בן אשר

יו"ר הוועדה למעמד האישה בהסתדרות, מרצה, מאמנת, ומנטורית לנשים

תשחררי!

הכרתי אישה צעירה, שגילמה את הדור החדש, זה שהגיע לעולם לאחר המהפכה הפמיניסטית וחרת על דגלו שוויון, זכויות ודוגמא אישית.

לאותה אישה, נולדה במזל טוב בת. כשחזרה לעבודה החלו קשיים ותמרונים בין לבין – "ומה עם בן זוגך?" שאלתי. תשובתה הספונטנית הייתה: "מה, אני אתן לו לטפל בה?"

נזכרתי במילות השיר "מחווה לאישה" של טהרלב המתאר גבר הנפרד בלילה טוב מבת זוגו, והיא "רגע" לפני שנכנסת לישון: "סוגרת את התריס ונועלת את הדלת / ממלאה במים את הקערה של הכלב / דוחפת למדיח עוד שלוש ארבע כוסות / בודקת אם נכנס איזה אימייל מאוחר / מגהצת לעצמה חולצה למחר, כותבת פתק למורה / מוציאה מהפריזר עוף להפשרה / משאירה צ'ק לוועד הבית בארון החשמל".

אז יש לי בקשה חברות- תשחררו! אתן לא חייבות לעשות הכול. תנו גם לבן הזוג לעשות.

***

לורן מילק

משוררת,  זוכת פרס א"סי לשירה על ספרה "פרפר פרלין" שיצא בהוצאת ספרא

אישה שלמה למרות השבר

ההנאה מהנשיות שלי היא חלק ממאבק פוליטי לנטוע את עצמי בעולם, לא להישטף בזרע הגברי ההמוני והמשבש.

הפמיניזם הוא הכרח ואינו בגדר רשות. העניין אינו רק להפגין ולשאת שלטים ברחובות, אלא לפעול בהוויה המתגלמת גם במחוות הקטנות: את רואה יונה פצועה ואת מאכילה אותה ונותנת לה מקום מסתור.

אני בוחרת להאמין בעצמי, ביכולת שלי לשנות את התמונה. כל פסיק וכל נקודה מתחברים בסוף לשיר. השיר הוא החיים שאני חיה. אני מבינה שאני שלמה, למרות השבר. אני מסוגלת ליצור את עצמי בשלמות ולצקת את המילים שלי בצורה ברורה, חריפה וחזקה שתורמת לחברה, לפעול את הפעולות שלי בתוך הגבולות שאני עצמי יצרתי, לבחור את חיי באופן חזק ושלם ולהנכיח את רצוני בעולם.

אני מאמינה שאני לא טיפה בים, אני אחת מתוך אחת, לא מעט מדי ולא מאוחר מדי.

***

ליאורה לנגר

יו"ר נעמת תל אביב יפו, לשעבר יו“ר פורום המנהלות בתעשייה

נשות תל-אביב יפו התאחדנה!

כל בני האדם זכאים לשוויון הזדמנויות ללא הבדל דת גזע ומין, אולם תובנה זאת חסרת משמעות אם לא נעשות פעולות כדי להנכיח אופי רב תרבותי ודו-קיום הלכה למעשה בשטח. בעיר מעורבת כמו תל-אביב יפו, ניתן לעשות זאת לא רק באמצעות הפניית משאבים ויוזמות חדשניות לכלל קבוצות האוכלוסייה, אלא גם ביצירת חיבורים בין מגזרים שונים.

בפעילות עם נשים חשוב להגיע לכמה שיותר נשים מכלל חלקי העיר: יהודיות, מוסלמיות ונוצריות, כדי לפתוח פתח לתהליכי הטמעת מודעות לשוויון, לצדק מגדרי ולאינטרס משותף וכדי ליצור חיבור ביניהן. יש צורך בפעולות יזומות כדי לנפץ את הבועה, לאפשר היכרויות בין מגוון נשים וליצור קבוצה גדולה, שיש בה אינטראקציה ושיתופי פעולה המייצרים כוח נשי בשטח.

יחד נוכל להפוך חזון של שוויון מגדרי ומעמדי למציאות של ממש.

***

מוזיין עבד אלחלים

סטודנטית ל-MA במגדר, רכזת בפרויקט עתידה – לשילוב נשים ערביות בעבודה

על חשיבות הצטרפותן של נשים ערביות לשוק העבודה

למרבית הנשים הערביות יש מוטיבציה לצאת לעבוד ולפרוץ את מעגל העוני בו הן שרויות, אלא שרצון זה נתקל בחסמים רבים.

ראשית, היעדר תחבורה ציבורית בכפרים וביישובים שתקל עליהן את הגעה למקומות עבודה או לימודים. העובדה שלחלק קטן מהנשים הערביות יש רשיון נהיגה מוסיפה על קושי זה. שנית, תפיסה חברתית שרואה את תפקידה העיקרי של האישה בגידול ילדים, בבישול ובתחזוק הבית מותירה את בן הזוג מפרנס יחיד. בנוסף, קיימת אפליה ממסדית, מחסור בהזדמנויות, ניצול הנשים כקבוצות מיעוט והיצע שכר נמוך.

מניסיוני, העבודה מעצימה, מעשירה את הידע, מעניקה תחושת הצלחה וסיפוק וכמובן גם מאפשרת עצמאות כלכלית. אני מאמינה ביכולת לחולל שינוי באמצעות עבודה משותפת להעלאת המודעות, ופעולה עם הגורמים האחראים ליצירת מקומות עבודה ראויים.

.

***

נורית חג'אג'

מנחת קבוצות למנהיגות נשים. פעילת שלום חברתית מזרחית. אם לאביב

לבתי היחידה ולבנותי הרבות,

והייתן באחרית הימים, מתבוננות במראה, בקפלי בטנכן, בקמטי פניכן. רואה תשוקת ניסיונכן, פיתויי עברכן. נכונות תהיו.

רציתי לחלום איתכן על חזון העצמות היבשות, המצפות לרטיבות שתפשוט בגופכן, לשוב ולהיות נערות. לא אציע קרם מהפכני, לייזר או כל המצאה אחרת להפוך את עורכן.

משום ש"האישי הוא הפוליטי", אציע תבנית פשוטה. ולשם הדגמה, אחזור לקמטיהן של נשים מבוגרות המתקשות להשתלב בעולם העבודה. הנשים מודעות ליתרונותיהן ולחסרונותיהן, אך אינן מוזמנות להציג אותם. ומה אם יתגמלו מעסיקים ומעסיקות הבוחרים לשכור את שירותיהן? הדבר תקף גם להגדרות נוספות של נשים מודרות.

לא מספיקה מודעות, הכרה ורגישות. נדרשת מדיניות שתעודד, תחייב ובכך תשנה.

והייתן באחרית הימים הולכות בדרך. לא מביטות אחור. לא הופכות לנציב מלח ולא "מתוקות" לעוברים ושבים.

***

נטע דנציגר-אפשטיין

מאמנת מוסמכת, מאמינה גדולה באהבה

להיות רווקה חופשייה

בתקופה האחרונה תופעת הרווקות הולכת ומתרחבת, עד כי במדינת ישראל כיום כל מבוגר שלישי מוגדר רווק או רווקה שמעולם לא התחתנו. בעוד שסטטוס הרווק נחשב מאז ומתמיד כסוג של מעמד נחשק המעיד על בחירה חופשית להימנע מזוגיות, הרווקה תויגה בשלל תפיסות סטריאוטיפיות, כאילו לא צלחה במשימת חייה. בפועל, הרבה נשים מקסימות, מוכשרות ומבריקות הינן רווקות מתוך בחירה.

מה שמאתגר את היכולת לשאת את סטטוס הרווקה בגאווה הוא הקושי להיות עצמאית כלכלית. כאשר שכרן הממוצע של נשים עומד על 66% משכרם הממוצע של גברים, האפשרות לממש את חופש הבחירה נפגמת.

הרווקה בימינו אינה שייכת לקבוצת שוליים חריגה, אלא מהווה חלק מהותי בחברה. כוחה יתממש במלואו ברגע שיושג שוויון בשכר. רק אז בחירתן של נשים תהיה אמיתית ושלמה.

לחיי חופש הבחירה!

***

סמדר זמיר

במאית ותסריטאית

זו לא אני שעומדת שם

כשאני פותחת טלוויזיה או הולכת לסרט, זו לא אני שעומדת שם חצי עירומה בשפתיים משורבבות. האישה שם היא לא חברה שלי, לא אימא שלי, גיסתי או הבת שאולי תיוולד לי. זה בסדר שהיא שם. אני אוהבת אותה. היא יפה. מאוד יפה. ובודדה. ואני רוצה לראות לצידה את כל אותן נשים שהכרתי במהלך חיי: שמנות, רציניות, מצחיקות, מיוחסות, כהות, פטפטניות, בהירות, עשירות, חצופות, עניות, בוצ'ות, פועלות, מוחלשות, מנהלות, משכילות, חכמות, אכזריות, מלאות שמחת חיים ורגש. אני רוצה לראות אותן עוברות תהליך. מתפתחות. אוהבות, שונאות, נכנעות, נלחמות, חיות.

ביום בו נשים על המסך תהיינה דומות למקור, כלומר לנשים אמיתיות, סיימנו. השלמנו את המהפכה הפמיניסטית. עד אז אנחנו חייבות לספר, לראות ולקדם כמה שיותר סיפורים של נשים, על נשים, כל הנשים.

***

עדה לזורגן

מאפרת בין לאומית ובעלת בית ספר לאיפור, פעילה בהתנדבות למען קשישים

נשות ישראל מתאגדות למען הקשישים

בתור ילדה לניצולי שואה היה חשוב לי להצטרף לפעילות בקרן לניצולי שואה ופעילות למען קשישי ישראל. נחרדתי לגלות שמתוך 200 אלף ניצולים שעדיין חיים, כ-50 אלף מצויים מתחת לקו העוני. ממשלת ישראל מחזיקה 80 מיליון יורו פיצויים מגרמניה השייכים לניצולי השואה, ומשלמת לקשישי ישראל רק 2,500-1,800 ש"ח לחודש. הסכום אמור להספיק למזון ולתרופות. בושה! הקשישים בודדים, חולים, רעבים וחיים בדיור מוזנח.

החזון שלי הוא שנתאחד, כל אישה ואישה בישראל, ונקים אגודת כוח נשי שתחליט בכל פעם מה הרצונות ודחיפות הדברים שהממשלה צריכה ליישם. אם הממשלה לא תעמוד במשימה, נשבית את המשק יום בשבוע עד שנקבל את הזכויות שמגיעות לנו.

הדבר הדחוף ביותר הוא לכבד את הקשישים שלנו, כדי שיזדקנו בכבוד.

***

עפרה אור

דוקטורנטית למגדר, פעילה חברתית, תרפיסטית ומאמנת אישית לכתיבה

לא בלות – בשלות!

אחת התופעות שמקוממות אותי היא הפיכתן של נשים בגיל חמישים-שישים לשקופות מבחינה חברתית. עם סיום גיל הפריון, מסתמן כי נשים מאבדות את ההצדקה לקיומן ומיוצגות כ"בלויות". גיל המעבר מכונה בשפה העברית (בלבד!) ובעגה הרפואית "גיל הבלות". זוהי תופעה שאין לה מקבילה בקרב גברים, שדומה כי הצדעיים הכסופים רק מוסיפים להם סקס-אפיל…

הגישה הזאת לא תואמת את התחושה הפנימית שלי, כאשר דווקא בשנים האחרונות אני מצליחה לעשות שינויים מרחיקי לכת בכל תחום בחיי. אני סבורה שנשים רק משביחות עם הגיל ולכן אני מכנה את הגיל הזה "גיל הבשלות".

אתן לא חושבות שהגיע הזמן לקרוא תיגר על האפליה הגילית המגדרית הזו הן בשיח החברתי-תרבותי והן בשיח שלנו בינינו לבין עצמנו, ולהרגיש טוב עם מי שאנחנו בכל גיל?!

***

רינה מנצור

פעילה חברתית לקידום נשים בקהילה, מקדמת זכויות אנשים עם מוגבלויות

לעיתים נדרשת דחיפה קלה

הנשים השונות שפגשתי במהלך חיי, שתרמו וסייעו לי להבין את עצמי ולהגשים את מטרותיי, הובילו אותי להגדיר חזון וליצור מרחב המאפשר לנשים להפרות זו את זו, הן בפן התרבותי והן בפן המקצועי. לעיתים כל מה שנדרש הוא דחיפה קלה, תמיכה של אישה אחת לאחרת ומרחב המעודד ומאפשר תמיכה כזו.
מחובתן המוסרית והחברתית של נשים חזקות, שכבר בנו לעצמן קריירה וביססו את מעמדן הכלכלי, לעזור ולקדם נשים אחרות. ככל שנשים בישראל תתחזקנה כלכלית וחברתית, כך תתחזק ותשגשג החברה כולה. מלבד הפנייה והפעולה המתמדת להפיכת המדינה לכזו הדואגת לכלל תושביה, לרבות זכויות נשים, עלינו המשימה להפוך את החזון הזה למציאות.

***

שלומית ליר

חוקרת מגדר ומדיה חדשה, מנכ"לית פועלות ברשת, מהנדסת מחשבים

להיות הגיבורות של חיינו

בנעוריי הייתי תולעת ספרים. האמנתי שקיימת דרך אחרת לראות את העולם. ביקשתי לגלות ידע קסום על מה ששוכן מעבר ליומיומי, המוכר והבטוח. אז לא הבנתי את הסכנה של הליכה בדרך שסללו מילותיהם של אחרים, המספרים את החיים מנקודת מבט שלא תמיד עושה חסד לעוצמות הנשים.

כשהתחלתי לחיות את החיים, פגשתי את כל המהמורות והקשיים עליהם קראתי ואשר ראיתי כחלק נחוץ מתהליך קניית דעת. הם לא היו יפים במציאות כפי שתוארו בין דפי הספרים.

היום אני מבינה שברגע בו אנו מתחילות לכתוב ולהשמיע את הסיפורים שלנו, לתאר את העולם מנקודת מבטנו, לשתף בחוויות חיינו, ללהק לעצמנו תפקידים הולמים למידותינו, לייצר אלטרנטיבות מעוררות השראה לסיפורים שקיבעו את מקומנו בשולי העלילה והקנון הספרותי – אנחנו פועלות לתיקון חברתי והופכות לגיבורות חיינו.

***

שלי שטרכר-שלו

פמיניסטית אקטיביסטית, תואר שני במגדר, מנחת סדנאות נגד אלימות מינית

בזכות חינוך שוויוני

אחת השאלות שאני שבה ונשאלת היא "בשביל מה לך כל הפמיניזם הזה?" כאימא, אני סבורה שאי אפשר שלא להיות פמיניסטית, וצריך לאפשר לכל נערה אותן זכויות השמורות לנערים.

אני רוצה לחיות בעולם שוויוני שבו לא נלמד את בנותינו רק נימוסים והליכות, אלא נדאג לממש את הפוטנציאל שיש בכל אחת. עולם שבו לא ניאלץ לחנך אותן לפחד, להיזהר, להימנע, ללכת רק בחבורה, לחשוש מלבוש חשוף ולא להאמין לבנים כי יש רק דבר אחד שהם רוצים….

עולם בו נערות תדענה שיש ביכולתן לעמוד על שלהן בכל מצב. עולם בו יקשיבו ויאמינו להן, גם כאשר הן מספרות את הסוד הנורא מכל. עולם בו לא קיים עוד קשר השתיקה.

אם נתגייס להעיר על עוולות, לתקן מלשון זכר לנקבה, להשמיע את קולן של נשים שאין ביכולתן לזעוק ונפעל לחינוך בני נוער נגד אלימות מינית, השינוי אפשרי.

***

שרון לנגר

צלמת, שחקנית, ועורכת בתכנית "צינור לילה". לא בהכרח בסדר הזה

צילום צילום שעל הקיר

ובסוף, כולנו, אפילו נשים חזקות הנלחמות להשמיע קול, בבואנו להצטלם פתאום הכוח נעלם. בשנייה אנו הופכות לפגיעות ונכנעות למודל יופי של נעורים נצחיים, עור מתוח ללא דופי או פגם. מודל יופי נשי שהומצא בידי גברים.

מול המסך כולנו מצקצקות למראה סרטונים הממחישים את השקר ואת המניפולציה של תעשיית היופי, אך מול העדשה, גם אנחנו היינו רוצות. אותו הדבר. איפור מדוקדק; למתוח צוואר; לא להראות חניכיים; להכניס ת'ישבן; ובטן בפנים; שיער במקום; ורק מצד ימין; ורק מצד שמאל; ועדיף מלמעלה; להסתיר ת'כתמים; ת'קמטים; ת'פצעים; את הזמן. האימה, מלראות בפנינו את פני הגיל.

המצלמה. היא האויב הכי גדול שלנו ובה בעת המושיעה. היא מנציחה את ההזדקנות שלנו באופן אכזרי, ומנגד, מנציחה את הרגע הזה, רגע לפני שאנחנו מזדקנות אפילו עוד.

***

תמר ענבר

יועצת, מנחה ומלווה נשים עצמאיות ביצירת תוכן ושיווק במדיה החדשה

השמיים פתוחים לכולן!

קול נשי בתרבות פטריארכלית? מזל שהמציאו את המדיה הדיגיטלית! אחרי עידנים בהם כלי התקשורת המסורתיים הכתיבו תפיסה ושליטה גברית במוקדי הכוח וההשפעה בכל תחומי השיח, התרבות והכלכלה, הגיעה המדיה החדשה והפכה סדרי עולם – כאן ברשת הבמה פתוחה והיא גם שלנו, הנשים. כאן אנחנו יוצרות חשיפה בזכות עצמנו, בלי צנזורה ובלי תלות באף אחד שיקדם אותנו או יציב בפנינו תקרות זכוכית. במדיה החברתית כל מה שחונכנו לתפוס כ"חולשות נשיות", מתגלה כאוסף של חוזקות נפלאות שמייצרות לנו הזדמנויות וקשרים אישיים ועסקיים מדי יום. כאן אנו מתקבצות בקהילות נשיות, והיחד נותן לנו כוח. עוצמתם הבלעדית של ערוצי התקשורת הישנים הולכת ונמוגה, ולנו יש הרבה דרכים להשפיע על סדר היום הציבורי והאישי. עכשיו הפס רחב והשמיים פתוחים… מי מצטרפת לטיסה? 🙂

***


%d בלוגרים אהבו את זה: