תגית: שולמית אלמוג

הוועדה לזכויות הילד – שכחה את הילדה…

ההודעה המשמחת כי ממשלת קנדה החליטה לשנות את ההמנון הלאומי כך שיהיה ידידותי לשני המינים, מעלה לזיכרון את היוזמה שהייתי שותפה לקידומה כאן בישראל בכל הקשור לשם ה"וועדה המיוחדת לזכויות הילד".

בקנדה, לאחר מאבק של עשור אישר הסנאט את החוק המשנה את הגרסה האנגלית של ההמנון. זאת מתוך היענות לבקשה לשוויון מגדרי. מתוך כך, השורה "אהבה פטריוטית כנה מושלת בכל בנייך" שונתה ל"אהבה פטריוטית כנה מושלת בכולנו".

בישראל, בעקבות יוזמה של ד"ר פרופ' שולמית אלמוג ושלי נעשתה פנייה לוועדה המיוחדת לזכויות הילד בבקשה שזו תשנה את שמה. זאת, על מנת למנוע את הדרתן של ילדות משם הוועדה. מתוך כך הוצע השם: הוועדה המיוחדת לזכויות הילדה והילד.

הבקשה נעשתה מתוך הבנה כי הכלל הדקדוקי הקובע כי על נשים וילדות לראות עצמן ככלולות כאשר נעשה שימוש בשם תואר ועצם גברי אנכרוניסטי ומנוגד למגמה הרווחת לעשות שימוש בכל אימת שהדבר נדרש בלשון נטולת מטען מגדרי, המתייחסת במפורש גם לילדות, נערות ונשים.

הסיבות המוסריות, החינוכיות והמעשיות לחשיבות השימוש בשפה נטולת מטען מגדרי נדונו בהרחבה בספרות המתארת את האופן שבו בכוחה של שפה להשפיע על התודעה האישית והקולקטיבית ועל האופן בו נחווית המציאות.

על הבקשה חתמו עשרות ארגונים חברתיים ואקדמאים וקשת נרחבת של אנשי ונשות אקדמיה, משפט ופעילים ופעילות לצדק חברתי. בינתיים, למרבה הצער, הבקשה נדחתה על ידי יושבת ראש הוועדה  יפעת שאשא ביטון.

כך, ההדרה של ילדות משם הוועדה – שנועדה לטפל בילדות ובילדים כאחד – נמשכת.

אולי מה שקורה בקנדה יעורר הבנה לחשיבות הנושא גם כאן.


הטרדה ספרותית: בנות, עונה שישית, פרק 3

פרופ' שולמית אלמוג וד"ר שלומית ליר במפגש שיח

כמו במקרי אונס המסעירים את המדינה, העונה השלישית של סדרת הבילוש הבריטית ברודצ'רצ' עוסק במקרה אונס הכולל איזוק הקורבן סתימת פיה בגרב ואקט אלים ובוטה הנעשה בגופה בניגוד לרצונה. זהו עולם הדימויים המתקשר פעמים רבות למעשי אונס ואף הטרדה מינית – כאקט ברור של כפיה בכוח הניתנת להוכחה ברורה.

נפגשתי עם פרופ' שולמית אלמוג, מחלוצות החקר המשלב בין משפט ספרות, קולנוע ותרבות בישראל, על מנת לדון בעולם הדימויים המתקשר לפגיעה מינית, באמצעות שיחה על הפרק השלישי בעונה השישית והאחרונה של הסדרה פורצת הדרך של לינה דנהאם, "בנות".

מדובר ביצירת מופת טלוויזיונית המייצרת מפגש דרמטי בין האנה הורבאת' כמי שכתיבתה מקבלת במה בעיקר ברשת, מול צ'אק פאלמר, מי שכבר קנה לעצמו שם עולם בעולם הספרות, המתאפיין בהגמוניה גברית. המפגש בין השניים מעלה שאלות משמעותיות על יחסי הכוח בין נשים לגברים ולגבי משמעותה של הטרדה מינית. האם מה שהתרחש ביניהם בדלתות סגורות הוא בגדר הטרדה או לאו. אומנם, רבות כבר דובר על הפרק, שהנו בבחינת יצירה חד פעמית העומדת בפני עצמה גם מחוץ לסדרה, ואין להתפלא על הדיון שנוצר סביבו. עדיין, מצאתי שיש מקום לדון במשמעות הפרק בשיחה עם מי שעוסקת בתחום המשפט והתרבות.

לפני שנפנה אל השיחה שהתנהלה ולטובת מי שטרם ראו ומי ששכחו, להלן תקציר של מה שהיה לנו בעצם. הפרק נפתח כאשר האנה מזומנת לביתו של סופר מפורסם בשם צ'אק פאלמר (בגילומו של מתיו ריס). מטרתו המוצהרת של המפגש היא הרצון של צ'אק להוכיח להאנה את טעותה כאשר יחסה לו הטרדה מינית, ברשימה שכתבה על סמך מספר עדויות של נשים ברשת. במפגש ביניהם טוען הסופר שבעידן האינטרנט ניתן להרוס את שמו הטוב של אדם ואת חייו בקלות יתרה, רק על סמך שמועה. מנגד, האנה טענה שבזכות הרשת נשים זוכות לראשונה לבמה להשמעת דבריהן כנגד העוולות שספגו מידי גברים.

ספרות זולה

האנה אוחזת בספרו של פיליפ רות "סיפורה של ילדה טובה". סימבול נוסף ברשת של דימויים נושאי אמירה מיקומה של האישה כיוצרת.

ובכן, האנה יושבת בבית האלגנטי של צ'אק ושוקעת בשיחה אינטלקטואלית מתוחכמת אודות כתיבה, גברים, נשים, פערי כוח מיניות והסכמה. ואז צ'אק מבקש ממנה לשכב לצידו, על המיטה בחדר השנה. היא מסכימה. למה? כי היא צעירה, כי היא רוצה להתנסות, כי לשיחה המקדימה היתה איכות מקרבת וצ'אק גם נתן לה ספר במתנה "סיפורה של ילדה טובה" בחתימתו של פיליפ רות עצמו. מכל מקום האנה משתרעת מרצונה לצדו. הוא חושף את אבר המין שלו והאנה אוחזת בו לרגע עד שהיא מבינה שהיא מצאה את עצמה בדיוק באותה סיטואציה של הטרדה עליה סיפרו אחרות. היא מתעשתת וקופצת מהמיטה אחוזת בעתה וגועל, בעוד צ'אק מחייך לעצמו בסיפוק. אבל האנה אינה בורחת. בין השאר כי מגיעה לדירה הבת של צ'אק. לבקשת הבת, היא נשארת כדי להאזין לה מנגנת קטע נגינה. רק אז היא עוזבת לדרכה, תפוסה בהרהורים ובאלימות שהוטבעה במנה הגונה של תרבות.

מתחת למעטה האינטלקטואלי רוחש עולם מיני של משיכה המתקיימת בשני מימדים: במימד אחד ברור שהאנה נמשכת לכישרון של הסופר ולמיקומו בספירה התרבותית – כיוצר בעל שם המפרסם בהוצאות נחשבות. מי שקיבל פרסים על כתיבתו וזכה לפגוש שועי עולם.  במימד נוסף, מתקיימת משיכה של שני אנשים ליברלים הפנויים להתנסויות ולקשר מיני.

כך שבשעה שברובד אחד, האנה מכירה בצ'אק כטורף מיני, מאמינה לנשים שהתלוננו נגדו ואף כתבה על כך. ברובד אחר, היא כמהה להאמין לו שהיא טועה ושמיהרה לשפוט אותו. ביתו הנעים, המרווח והיפה, הספרייה המשווה למקום נופך אינטלקטואלי ואישיותו הכובשת של הסופר עצמו יוצרים מוקד משיכה עצום, בין השאר מתוך רצון להשתייך. האנה רוצה את הקשר עם צ'אק גם בגלל ההון הסימבולי הנלווה אליו. מדובר בסוג של כרטיס כניסה לעולם הספרות, המתאפיין משחר ימיו בדומיננטיות גברית מובהקת.

כמיהה זו מובילה את האנה להילכד – ולו לרגע – לרשת שתווה סביבה הסופר (ועולם הספרות?) בשלוש דרכים: תחילה היא נכנעת לתחושת אשמה וערעור בטחונה בידע וביכולת שלה לפענח את המציאות ולהבחין בין אמת ושקר. זאת, בעקבות טענתו של צ'אק, כי כתבה עליו מבלי שבדקה את הדברים עד הסוף. שנית, צ'אק מצליח להציג את עצמו כאדם תמים, באופן שמחזק את המשיכה אליו ואת הרצון לתקן את הנזק שנגרם לו. במקביל, הוא מוביל את האנה לחדר השינה, מעניק לה במתנה ספר עם הקדשה יקרת ערך,  ומציג חזות של מי שרוצה לפתח איתה קשר אינטימי משמעותי. השלב השלישי הוא שלב החשיפה, שבו הוא הוא למעשה מטריד אותה מינית כאחרון הנבלים, כאשר היא מוצאת את עצמה במצב רגעי של שיתוף פעולה: אוחזת באיבר המין שחשף בפניה.

בדומה לעולם הספרות שבו נשים מחונכות להאמין לגבר (אילוף הסוררת) לראות בו מספר מהימן ולקוות שאימוץ הסיפור מנקודת מבטו יוביל לקליימקס רומנטי (היפה והחיה) ונחרדות לגלות שכל המהלך מוביל אותן למיקום של אובייקט המאויין מזהות בעלת מבט, קול וערך.

הפרק מסתיים בשתיקה הקשבה למוזיקה שמנגנת הבת ויציאה לרחוב שבו נשים פוסעות, חלקן אולי לעבר ביתו של הסופר ולעבר בתים אחרים הממלכדים אותן.

להמשיך לקרוא


האם ספרות היא גברית? פרופ' שולמית אלמוג

פועלות ברשת שמחה לארח את פרופ' שולמית אלמוג בדבריה על הספר "בגוף ראשון" מתוך ערב שנערך לספר בחיפה*

האם הספרות היא גברית? קיימת כידוע טענה על פיה הקאנון הספרותי וההון הסימבולי והממשי שהספרות מייצרת, משקפים את שלטונה הנמשך של הפטריארכיה. על פיה, ספרות שנכתבה בעיקר בידי גברים אירופאים לבנים לא יכולה לשקף מערכת ערכים שונה מזו של יוצריה. בעקבות כך, ממשיכה הטענה, אותם גברים לבנים אירופאים הופכים לברירת המחדל. דמותם הקולקטיבית יוצרת את המודל לאנושיות, כשכל האחרות והאחרים מסומנים ומסומנות כמייצגים ומייצגות גרסאות חלקיות ולא שלמות של מודל האנושיות המלא.

ברוח זו מתקיימים מעת לעת קמפיינים לפמיניזציה של הספרות. אחד מהם כלל צעדים מעוררי מחלוקת כגון הכרזה על 2014 כשנה של הימנעות מקריאת ספרות שנכתבה על ידי גברים, כעניין של חרם מכוון.

הספר 'בגוף ראשון' שערכה שלומית ליר מספק בעיני סוג של עמדה בפולמוס הזה. במסה האישית שכתבה שלומית, הספרות היא הגיבורה הראשית. המסה משרטטת קולאג' ספרותי הכולל גם נשים, אבל מטבע ההיסטוריה הפטריארכלית הרבה מאד גברים. פרויד, למשל, ממלא שם תפקיד חשוב. אולם, כעולה מהטקסט של שלומית, בעת שאקט הקריאה מתרחש, התודעה הקוראת חשובה לא פחות, מהתודעה הכותבת. וגם אם פרויד היה כבול בצרות ראייה ותפיסה לגבי מהות הנשיות, קוראת אישה עשויה להפיק ממה שכתב פרויד וממה שכתבו אחרים פריצת דרך ותודעה אישיות. כעולה מכך, אין טעם בהצבת הגבלות. יש טעם בקריאה רחבה ומגוונת ככל האפשר של דברים שכתבו נשים וגברים. ובקריאה הזו, כשהיא פקוחת עיניים, קשובה וביקורתית , יש פוטנציאל עצום של גילוי עולמות וגילוי עצמי.

קריאה כזו מייצגת הפרדיגמה המרכזית שמנחה את הכתיבה והמחקר שלי – פרדיגמה של ספרות לצד משפט . גם אם המשפט הוא גברי, והספרות היא גברית, הפרדיגמה של משפט לצד ספרות, היא מטבעה מתנגדת להיררכיה. היא בנויה על הכרה בזרימה הדדית, בהזנה הדדית מתמדת ורצופה. אולי ניתן לאפיינה אם כך כנשית.

אז צריך לא להימנע מלקרוא יצירות ילידות פטריארכיה. אפשר אולם לקרוא אותן קריאה נשית. כמו שלומית, גם אני חושבת שקריאה יוצרת צידה ראויה ביותר להמשך הדרך. היא מניבה רגעים, אפילו שעות של זוהר וחסד. והיא מולידה סולידריות, והבנה של הדבר העמוק הבא: הייחודיות המוחלטת של כל תודעה, והקשר הבלתי ניתן לפרימה בין היחיד והיחידה לאחרות ואחרים.

כאן מסתמנת איכות חשובה של 'בגוף ראשון'. 'רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה,' כתבה כידוע רחל. אבל למעשה, בדיוק כשם שעשתה רחל, כשאת מספרת על עצמך, את מספרת על אחרות. ההכרה הזו, בקשר החי, הדינמי שבין החוויה האישית והסיפור האישי לבין החוויה והסיפור של אישה אחרת , היא אחד הכוחות המניעים החשובים ביותר בתהליך צמיחת תודעה פמיניסטית. והצעד הבא בהכרה הזו, של הדמיון בין הסיפורים, הוא ההבנה שבסיפור האישי, שמשותף לכולנו, יש יסוד פוליטי.

זו הבנה שמשותפת לכל הכותבות בספר, וכל אחת מתארת אותה מזווית אחרת. כך, נטלי ברוך מתארת את תחושה פנימית ולכאורה הכי פרטית – הצורך "להוריד עוד ארבעה קילו ", כחלק סיפור פוליטי גדול של דימוי גוף משובש, סיפור שמעיב על חייהן של כל כך הרבה נשים. אפרת קנול מחברת בין קושי אישי שחוותה – ההתנגדות הפנימית לסמן את עצמה באופן ברור ונחרץ כאשה וכסטרייטית- לבין הדרישה הפוליטית של השפה העברית להשתמש במסמן לשוני גברי כמסמן ראשי. אפרת מוצאת תשובה לשונית אישית, שהיא גם תשובה פוליטית, שמאתגרת את מופרכות השפה העברית בהקשר זה, באמצעות צירופים לשוניים חדשים שעוקפים את הציווי הקיים. ואירית דלומי מדברת על פחד. פחד אישי מאד, אבל גם הוא פוליטי, כי הוא קשור לחולשה נשית שעיצבה ומשמרת הפטריארכיה. אירית כותבת משפט יפה מאד בעיני, שלוכד בעיה גדולה: 'לא יודעת מה קל יותר- לשתוק את הפחד או להגיד אותו'. 'בגוף ראשון' יוצר אמירה משמעותית ויפה , שמקדמת אותנו לעבר מצב שבו קל יותר וגם טוב יותר להגיד ולא לשתוק. להגיד את הפחד, אבל גם את השמחה, את המבוכה, את חיפוש הדרך שהם אישיים כל כך אבל גם משותפים לכולנו.

 

פרופ' שולמית אלמוג
מומחית בתחומי משפט וספרות, משפט וקולנוע, משפט ותרבות, זכויות ילדים ודיני עבודה. מנהלת משותפת של המרכז למשפט, מגדר ומדיניות חברתית (בהקמה), הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה
.


%d בלוגרים אהבו את זה: