תגית: תערוכה פמיניסטית

"חפץ" – תערוכה חדשה בתל אביב

ההתייחסות לגוף הנשי כחפץ בפרסומות, ביצירות אמנות ובתרבות התקשורת היא תופעה שכיחה שיש לה חלק נכבד ביצירת תרבות האונס. שוב ושוב ניתקל בדימויים ובייצוגים של נשים המדגישים את הפן המיני של האישה, באופן הגורע מהיכולת לראות נשים כאדם שלם. מדובר בבעייה חברתית שיש חשיבות רבה לדיון ולעיסוק בה בפלטפורמות שונות, כחלק מהמאץ למגדר אותה.

מכאן כי המלצת השבוע של פועלות ברשת הינה התערוכה הקבוצתית "חפץ" שנפתחה לפני מספר ימים במרכז אדמונד דה רוטשילד בתל אביב. ההיבט הוויזואלי שמספקת התערוכה תורם לדיון בנושא ייצוג הגוף הנשי במרחב הציבורי, תוך הצגת פרספקטיבות שונות לאופן בו הגוף הנשי מחופץ – בתרבות התקשורת.

התערוכה מתקיימת במסגרת שבוע האיור "ת"א 2017" ובשיתוף קרן אדמונד רוטשילד ואיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל.

בתערוכה משתתפות 30 יוצרות ויוצרים מתחומים שונים – מאיירות, אנימטוריות, מעצבות, קרמיקאיות ועוד, נשים וגברים, שנפגשו ויצרו יחד במעין חממה את פרשנותם למונחים "חפץ" ו"החפצה". התערוכה פותחת שורה של אירועי תרבות ושיח בנושאים "חפץ" ו"החפצה" שבשיאם תתקיים העצרת השנתית למאבק באלימות כלפי נשים.

להלן מספר מהעבודות המוצגות בתערוכה:

עבודתה של האמנית אפרת פרידנזון

בעבודה של האמנית אפרת פרידנזון דמות האישה מוצגת כקטועה. ההחפצה מודגשת באופן בו הדמות המורכבת מספוג, גרביונים וחרוזים – נעדרת ראש פנים, רגליים וידיים. המיקוד החזותי הוא בחזה ובבטן באופן המדמה את הקיום האנושי הנשי ככזה המתמקד בפריון בלבד.

עבודתה של יאנה גורליק

בעבודתה של יאנה גורליק בתערוכה על דימוי האישה שזור כתר תיל שעליו כתובה המילה "בושה". הדמות המוצגת ללא עיניים נושאת על שיערה שלל מילים המתארות את הדימויים המפחיתים איתם היא נאלצת לנוע בעולם. בין המילים הכתובות על שיערה של הדמות "זעקה לעזרה", "פחד" "להפסיק להיות" – כל אלו ממחישים את תחושת הפחד, האשמה, והכאב עימם נשים נעות בעולם בשל תרבות שאינה מסוגלת לראות אותן כבנות אדם שלמות.

עבודתה של האמנית שרה ג'יין חתוכה

עבודתה של האמנית שרה ג'יין חתוכה בתערוכת חפץ הם זוג כפכפי עץ. על הראשון שבהם מצוירת רגל נשית חבולה, מדממת וחבושה. על הכפכף הנשי מצוירת רגל של תרנגולת עם טלפיים צבועים בלק אדום.
המתח בין שני הדימויים בעובדה פועל להמחיש את הפער בין הקיום הנשי הפגיע במציאות הממשית לבין הדימוי של נשים לפרגיות בתרבות התקשורת

לסיכום אצטט מדבריה של רותי סופר, יועצת ראש עיריית ת"א יפו לשוויון מגדרי, ומי שהינה יקירת פועלות ברשת: "כדי להגיע לשוויון מגדרי צריך לא רק להתגבר על פערי השכר, אלא גם להמשיך ולשנות נורמות חברתיות פסולות, לקיים שיח פתוח ומאפשר, להפסיק להתייחס לנשים כאל חפצים"

התערוכה הקבוצתית מוצגת במרכז אדמונד דה רוטשילד, שד' רוטשילד 104, ת"א
שעות פתיחה: א-ה 16:00-20:00, ו' 9:00-13:00
פרטים נוספים בדף הפייסבוק של התערוכה


פתיחת התערוכה נשים מעלות סטטוס


נשים מעלות סטטוס – רשמים מחגיגת הפתיחה

ערב הפתיחה של התערוכה נשים מעלות סטטוס נחגג עם קהל מרגש של מאות אנשים, שהגיעו ולקחו חלק חלק באירוע של תערוכה שמבקשת להרחיב את גבולות השיח, להחליף הדרה בהכללה, וייצוג עם דומיננטיות גברית, בייצוג שוויוני הכולל נשים שיש להן מה להגיד ומעוניינות להשמיע את דבריהן. להלן חלק מדברי בערב זה.

המדיה החברתית מאפשרת דרך יצירתית לפעול בעולם באופן אקטיבי ולייצר תיקון חברתי: להגשים הלכה למעשה את החזון של הפמיניזם הרדיקלי – להיפרד לשלום מתפיסות פטריארכליות שעבר זמנן, לשנות תפיסות מציאות ארכאיות ופוגעניות, ולתת במה ציבורית לנקודות מבט חדשות, מתוך שימוש חדשני בשפה במרחבים המקוונים, שמעמידה בפנינו הרשת.

האפשרות הזאת להשתמש ברשת בכלל, ובמדיה החברתית בפרט, לקידום שוויון בין המינים ותפיסות עולם אלטרנטיבית לא תתרחש מאליה. היא דורשת תכנון. היא דורשת מחשבה והתערבות.

למרות שהכתיבה לרשת נראית פשוטה וזמינה והאפשרות להעלות סטטוסים ובכך גם לשנות את הסטטוס קוון פתוחה באופן תיאורטי בפני כל אחד ואחת – באופן מעשי עדיין קיימים חסמים רבים הכוללים חוסר ידע, חוסר ביטחון, רתיעה מפני מנגנונים המשחזרים את הדיכוי, ואי הבנה של הדרך להשתמש באפליקציות שונות כדי לייצר אמירה חברתית ולקדם מרחב שיתופי שיש בו מגוון קולות.

באופן אישי אני יכולה לספר שהגעתי ממקום של שתיקה, השתקה ושל קושי בל יתואר. אני מאמינה שאת הדרך שעשית אני לצאת מדיכוי, שתיקה והשתקה עצמית לדיבור ופעולה במרחב יכולות לעשות גם אחרות.

במסה "להרוג את המלאך שבבית" בספרה "חדר משלך" וירג'ינה וולף מתכתבת עם יצירה נודעת בזמנו של בן דורה קובנטרי פטמור שתיאר את האישה כמלאך שבבית, באופן המזכיר קצת את המשפט "כבוד בת מלך פנימה": אישה שהיא כליל השלמות, שהיא תמיד נחמדה, מקסימה ועיקר העניין שלה בחיים הוא בן זוגה, ביתה וילדיה.

וולף והוגות פמיניסטיות נוספות טוענות כי כל עוד נשים נכנעות למיתוסים כגון המלאכית המטיבה, היפה השותקת ומי שתפקידה בחיים להקסים, לפייס, ולהיטיב – אנחנו משקרות לעצמנו ולעולם. אנחנו מאמצות דימוי שהוא לא באמת אנחנו.

אין זה פשוט לנפץ דימויים ותפיסות שהובנו במשך אלפי שנים: לכתוב, להביע דעה, לעשות לעצמנו מקום במרחב ולקחת חלק בשיח הציבורי. כדי שזה יקרה אנחנו צריכות לאחד כוחות ולפעול יחד כדי לסייע למי שרוצות בכך למצוא את הקול שלהן ולהעניק לו במה, וירטואלית וממשית. התערוכה הזאת מבטאת את הרצון הזה.

התערוכה מהווה אקט התערבותי היא מבנה את המרחב מחדש באופן המאפשר מקום וקול לנשים. היא מציגה את הנושאים שחשוב לנשים לקדם, ואשר נדחקים בדרך כלל לשולי השיח: משמעות הבשלות הגילית, חופש בעידן בו קיים עדיין חוסר שוויון ושכר, חינוך פמיניסטי ועוד נושאים רבים ומרגשים – שעלו כולם כסטטוסים בדף התערוכה בפייסבוק.

1384301_222045987995704_684016691_n
https://www.facebook.com/womenraisingthestatus

התערוכה לא הייתה מתרחשת ללא הסיוע של נשים רבות. ברצוני להודות למרים פוזנר, מנהלת בית אריאלה – על שיתוף הפעולה ועל האמונה ברעיון ובדרך, לענת גרנית הכהן, מנהלת מחלקת הפרסום שליוותה את התערוכה ותרמה לה רבות, לשרון לנגר שצילמה באופן מרגש ומדויק את משתתפות התערוכה, לגרפיקאית אגנס פוראי על המקצוענות והסבלנות, לחוה אתגר על העריכה הלשונית המדוקדקת, ליעל יצחקי על שיתוף הפעולה, לרונית איס וירדן מסיקה מסטודיו לאיפור בינלאומי עדה לזורגן, וכן לרותי סופר, ולאורלי ביטי שהיו איתי בצעדים הראשונים של פועלות ברשת, לאורלי בנימין ולתכנית ללימודי מגדר בבר אילן שמלווים את המחקר שלי אודות ייצוג וקול של נשים במדיה החדשה. לאחי ואחיותיי.
תודה ענקית וגדולה לנשים האמיצות והמרגשות שלוקחות חלק בתערוכה וחולקות באופן פומבי את תפיסת עולמן: אביטל טוך בר-חיים, אגנס פוראי, אילת ברוך-כץ, אלה קנר, אלמז זרו-יאלי, אפרת כהן-נוימן, דנה שלמון, דפנה אבן ליכוב, חנה בית הלחמי, טל גוטמן, טל שניידר, טלי מרגלית, יונית צוק, יעל בן יפת, ישראלה בן אשר, לורן מילק, ליאורה לנגר, מוזיין עבד אלחלים, נורית חג'אג', נטע דנציגר-אפשטיין, סמדר זמיר, עדה לזורגן, עפרה אור, רינה מנצור, שלי שטרכר-שלו, שרון לנגר, ותמר ענבר. תודה לאלונה דניאל על ההופעה המרגשת, לרונן וינשטוק על הצילומים, וכן לכל אותן נשים מופלאות שהיו כדי לעודד, להעניק השראה ולאפשר את המיזם הזה.


מה מצא חן בעיני בתערוכה בבית אריאלה?/ליאן רם

בין הקהל הגדול והמרגש שגדש את בית אריאלה בפתיחת התערוכה "נשים מעלות סטטוס" שהתקיימה ביום שלישי השבוע (18/3/14) היתה הפעילה הפמיניסטית ליאן רם, ממייסדות המגזין המקוון הנחשב "פוליטקלי קוראת", להלן כמה דברים שהעלתה בפייסוק שלה. תודה ליאן.

* זה אחרת לפגוש את אפרת, טל, חן, ורד, ופליאה פנים אל פנים מאשר במרחב הוירטואלי. פמיניזם חייב להיות גם בחוץ. לפחות הפמיניזם שלי.

* מסקרן הערבוב בין פייסבוק לבין מרחב פיזי שבאופן מסורתי נותן הרבה כבוד לגברים, שאמונים על המילה הכתובה (ראנה מה קרה לאנני וילקס המטורפת, שניסתה להתערב בתהליך הכתיבה של פול, במיזרי).

צילום של שרון לנגר את שלומית ליר, האישה עם החזון, לקראת התערוכה

צילום של שרון לנגר את שלומית ליר, האישה עם החזון, לקראת התערוכה

* "בית אריאלה מרגיש לי כמו בית, אני אפילו אוהבת את הריח של המקום הזה" היה לי כיף לשמוע את אלונה דניאל אומרת את זה. מהרגע שנסיעות לא עלו לי כסף, כל הצבא, בכל רגע פנוי, הייתי מוצאת את עצמי בדרך לכאן, משוטטת במוזאון ת"א ומסיימת בבית אריאלה. אבל זה כל מה שהיה לי, שניה אחת להתרפק על החוויה המשותפת לכאורה, כי מיד הוסיפה "זה המקום היחיד שבו היו ספרים ברוסית".
לברוח לכאן כי בחוץ מנוכר וזר זה משהו שלא גדלתי עליו, ואני יכולה רק לדמיין איך זה מרגיש.

* גם אני באתי ממקום של שתיקה ושל השתקה – שלומית ליר שיזמה ואצרה את התערוכה היפיפיה הזו נתפסת בעיני כבר שנים רבות כאחת הנשים החזקות שאני מכירה. חזקות גנטית, כאילו הביטחון בדרכה צרוב לה ב DNA והיכולת לעמוד מול קהל ולהשמיע את קולה זורם לה בדם מגיל אפס. וזה אחרת לשמוע שעשתה דרך. פתאום הזכות ללמד נשים להשתמש בכלים של הסביבה הוירטואלית מקבלת משנה תוקף. היכולת לומר "גם לי זה לא היה תמיד מובן מאיליו" הופכת את הדיאלוג לכזה שמתנהל בגובה העיניים.

* מעניין אותי השיח הזה, המחקר של שלומית על האשליה של האינטרנט כמרחב שפתוח לכל אישה, שפורץ את גבולות הפטריארכיה, אבל למעשה מותיר הרבה מיחסי הכוחות על כנם.
יש מי שמגיעה לכאן, מצטרפת לקבוצה פמיניסטית ושומרת על זכות השתיקה, כי יודעת שלא תתמודד עם הביקורת ועם הזעם שמוטח במי שטועה, יש מי שרואות כמה לייקים ותגובות מקבלות עם תמונת פרופיל בלונדינית בביקיני או לפחות מי שאוחזת בתווי פנים לבנים וסימטריים, אז מחליפה את דמותה לבעל חיים, ויש רבות שלא מגיעות לכאן, כי השפה אינה שפתן, או כי ההתמודדות עם כל הטכנולוגיה הזו, מעל ליכולתן.

אם יש הצדקה לנוכחות שלי כאן, להנאה מהבמה שלוקחת לי, מהעונג בלעבד תחושות ורעיונות עם נשים חכמות (במוח ובנפש), להרים פרוייקטים שממלאים את הלב גאווה ושמחה, היא צריכה להיות מעוגנת באפשרות של עוד נשים לעשות את זה.
זה מה שמעסיק אותי עכשיו, יום יום.
המסע לאתר את מי שאינן כאן, או כאן כצופות, ולבדוק מה יכולה לעשות כדי שתהיה לי ההזדמנות לשמוע אותן.

אשמח לשותפות לדרך.


%d בלוגרים אהבו את זה: